באר יצחק אבן העזר רמ

שמותם, והיכא דשלשו שמותם לא חיישינן לב' יוב"ש כדמוכח (שם דף כ"ז) דאם אמרו העדים לא חתמנו מעולם רק על גט אחד של יוב"ש לא חיישינן לב' יוב"ש ודלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, והא עדים א"צ לפרש שם אביהם, אלמא דלא חיישינן לעוד שני יוב"ש זולת המגרשים ונשיהם, וה"ה דלא חיישינן לעוד שני יוב"ש באביהם כשם של אלו אנשים ונשיהם

ולפ"ז נראה לע"ד לומר, דפסול מוכח מתוכו לא שייך אך אם צריך להשטר עוד שם עדות, אבל אם א"צ להשטר רק גילוי מילתא בעלמא מקרי שפיר מוכח מתוכו, משום דחצי דבר לא שייך רק באם שצריך עוד שם עדות זולתן אז אמרינן דמחוסר מעשה, משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כמו בקידושין (דף ס"ב) משום דקבלת עדות צריכה ב"ד, אבל במקום דלא בעי שתתקבל עדותן בב"ד, וחד ג"כ מהימן, ואף אשה וקרוב מהימני כמו שיבואר, בזה שפיר מקרי מוכח מתוכו דהא מי שרואה את השטר כשיבואו אליו אף אשה וקרוב ואף חוץ לב"ד ג"כ יתברר הדבר ע"פ השטר א"כ הוי מוכח מתוכו, וע' בחלקת מחוקק (סי' י"ז ס"ק ע"ח) שכתב דהיכא דאשה ועד מפי עד מהימן אז לא בעינן כלל לקבל עדותו בב"ד דהא העד הא' לא הגיד בב"ד ואפ"ה מהימן ע"ש, ואף דאכתי צריכינן לגילוי מילתא אפ"ה מקרי מוכח מתוכו, וראי' לזה מהא דגיטין (ס"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אפילו הן כו' שכתבו דלא מקרי חצי דבר ב' הכיתות דכיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דהא שליש נאמן כו', ועדיין קשה הא עכ"פ בעי עדיין לאמירת השליש ומקרי חצי דבר, וע"כ מוכח כיון דשליש ואף קרוב ואשה נאמנים לכן לא מקרי חצי דבר, דהא וודאי דשליש נאמן אף חוץ לב"ד, דהא הימנותי' מן דין מיגו ולא מן דין עד

וכן מוכח מהא דסדר חליצה דעל שני' בעינן דיהיו שני עדים מעידין, ועל שערות אף אשה מהימנא, ואף דבשו"ע אה"ע (סי קמ"ב) מחמיר לחוש בחצי דבר אף לשיטת הרי"ף בפי' חצי דבר, וע"כ מוכח דכיון דעל שערות אף אשה מהימנא, וכללא הוא דהיכא דאשה מהימנא אף עד מפי עד מהימן כמבואר בבכורות (דף ל"ו) דבמקום דאשה כשירה אף עד מפי עד מהימן [ובאמת יש לעיין למאן דס"ל באה"ע (סי' ז') דבשבוי' הקילו דאשה מהימנא ואפ"ה אין עד מפי עד כשר ואכמ"ל], והיכא דעמפ"ע מהימן לא בעי שיגיד בב"ד כמש"כ בחלקת מחוקק כנ"ל, וכן מבואר ברדב"ז (ח"א סי' ל"ו) דהיכא דא"צ רק גילוי מילתא מהימן אף חוץ לב"ד, א"כ ה"ה בחצי דבר בחליצה ובשליש דלא בעינן לקבל עדותו בב"ד לא מקרי חצי דבר, ועפ"ז מתורץ מה שהביא הט"ז באה"ע (סי' קמ"ב ס"ק י"א) בשם הד"מ שכתב בשם גאון א' בא' שהי' מתיירא שבמ"נ לא יהיו עדים המכירין אשתו ולכן גבה עדות במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמ"נ לא הוצרכו להעיד רק שהיא בת ראובן, ותמה הד"מ דהא הוי חצי דבר, ולפמש"כ ניחא דהא להעיד שהיא בת ראובן אף אשה מהימנא, כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דלהכיר אחיו של מת אינו רק גילוי מילתא וה"ה בזה, א"כ לא מקרי מחוסר מעשה כלל לומר דהוי חצי דבר, דהא אינו רק גילוי מילתא בעלמא כנ"ל

וכיון דנתבאר דהיכא דאשה מהימנא אזי מקרי מוכח מתוכו אף דצריך לגילוי מלתא, א"כ מתורץ מה שהקשיתי למה כשר מה"ת בכתב שם מ"נ לר"מ דבעי מוכח מתוכו, משום כיון דקיי"ל ביבמות (שם) דאף אשה וקרוב נאמנין בהכרת אחיו דגילוי מלתא בעלמא, ואף היכא שזה הענין לא יתגלה במקום קרוב אלא במקום רחוק ג"כ ע"א מהימן, משום דמלתא דעביד לגלויי לא משקרי אינשי, כמבואר בר"ה (דף כ"ב) דבא א' בסוף העולם ואמר דקדשו ב"ד את החודש דנאמן כמש"כ הטו"א שם, דלשיטת הרמב"ם דע"א במיתה מהימן מה"ת משום מלתא דעביד לגלויי ה"ה בהך דקידשו ב"ד את החודש נאמן מה"ת

וידועה שיטת התשב"ץ והנו"ב (בסי' ל"ג) דדוקא בעד כשר ס"ל להרמב"ם דמהימן מה"ת אבל באשה וקרוב לא מהימן רק מדרבנן, והא דהימנון רבנן היינו משום תקנת עגונות ובצירוף עביד לגלויי כמבואר ברמב"ם (ס"פ י"ג מה' גירושין), והרמב"ם אינו מחלק בין הך עביד לגלויי ובין שאר עביד לגלויי כמבואר במה שהביאו האחרוני' בשם, התשב"ץ, אך הריב"ש מחלק בינייהו, וע' בנו"ב (שם) ובמראות הצובאות בפתיחה, ומבואר ברמב"ם (פ' ד' מה' יבום) דלכן מהימן אף קרוב ואשה בהכרת אחיו משום דעביד לגלויי וכמו שבארנו סוף ה' גירושין עכ"ל הרמב"ם, ומדציין הרמב"ם הך דינא להא דה' גירושין מוכח דטעם אחד להם, דלכן מהימן בהכרת אחיו משום מילתא דעביד לגלויי ומשום תקנת עגונות, וכן מוכח מסברא, דאל"כ קשה הא שיטת הפוסקים הנ"ל אליבי' דהרמב"ם דדוקא בעד כשר מהימן משום דעביד לגלויי אבל אשה וקרוב לא מהימני מה"ת אף דעביד לגלויי, וע"כ מוכח דלכן מהימני אשה וקרוב בהכרת אחיו משום דגם בזה שייכי שני הטעמים הנ"ל היינו מפני תק"ע ועביד לגלויי, ולכן מדמה הרמב"ם זה להא דסוף ה' גירושין משום דטעם א' להם וגם כמו דמהימן עד מפי עד התם כמו כן מהימן בהכרת החלוץ וכמש"כ הב"ש (סי' קנ"ז), ואף דבהכרת החלוץ לא שייך דייקא ומינסבא, עכ"ז הא שיטת הרמב"ם דאף במקום דלא שייך דייקא ומינסבא ג"כ ע"א מהימן, ומה"ט ס"ל בע"א ביבמה דאף דלא דייקא, משום דלא הוי רק איסור לאו, אפ"ה מהימן לכן מה"ט אף אשה מהימנא דנקרא בשם זה במדה"י, דבזה שייך ג"כ תק"ע ועביד לגלויי, וכיון דאשה מהימנא לכן מקרי שפיר מוכח מתוכו בכתבו שם מ"כ או שם מ"נ וכשר מה"ת, וזה ודאי דלהעיד ששמו הוא כך במדה"י הוא דומה ממש לעדות שמת בעלה, ואי נימא דלא מהימן בעד מיתה כש"כ דלא מהימן דשמו הוא כך במדה"י דהא לא שייך בזה דייקא כ"כ כמו במיתה. **הג"ה (ויש להעיר בזה לפי מש"כ הרי"ף (פ' החולץ) אהא דקאמר והלכתא גלוי מילתא בעלמא שהוא לפי שלא אאיסורא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמגלי לן כו' [והובאו דברי הרי"ף הנ"ל בגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק י"ד) שבאר דבריו, א"כ לפ"ז י"ל דאף קודם התקנה שהתקינו דאשה, וקרוב נאמנין במיתת הבעל מ"מ נאמנין להעיד דנקרא בשם כזה במדה"י וכדפסקו בח"מ (סי' מ"ט) דקרוב נאמן להעיד על שמו אף בממון, אך באמת ז"א לשיטת הרמב"ם דהא הרב המגיד (פ' י"ג מה' גירושין ה' כ"ט) כתב להוכיח כהרמב"ם דס"ל דלכן מהימן קרוב משום תק"ע ולא כתב הטעם משום דייקא ומנסבא מהא דיבמות (דף ל"ט) דמהימן קרוב להעיד בהכרת אחיו, אלמא אף היכא דלא שייך דייקא מהימן קרוב ע"ש, א"כ מבואר להדיא ברמב"ם והה"מ דלא ס"ל סברת הרי"ף הנ"ל ומטו שהוכחתי ממש"כ הרמב"ם בטעם נאמנות הכרת החלוץ כנ"ל, ושפיר כתבתי לשיטת הרמב"ם דאי ע"א קרוב במיתה אינו נאמן ה"ה בהכרת החלוץ, ועל שמו של מדה"י, ועיין במ"מ (פ' כ"ד מה' מלוה ה"ד) שמשמעות דבריו אינה כן, עכ"ז מהרמב"ם (ה' יבום) והה"מ (סוף ה' גירושין) מוכח כמו שכתבתי

]** ולפ"ז י"ל דזהו אחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ אשה ועד מפי עד, אבל קודם שהוחזקו להשיא ע"פ אשה והיו צריכים עד כשר דוקא כמבואר סוף יבמות (דף קכ"א), א"כ לא מקרי מוכח מתוכו היכא דכתבו שם מ"נ או שם מ"כ לחוד, דהא במקום דע"א כשר מהימן אז בעי שתתקבל עדותו בב"ד ע"כ מקרי עדיין חצי דבר, דמחוסר מעשה דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ואין זה בגדר גלוי מילתא כיון דבעי עד כשר, ומבואר במשנה (סוף יבמות) דר"ג הזקן אמר שמשיאין אשה ע"פ ע"א, ואחר זה הוחזקו להשיא ע"פ אשה וקרוב, ובימי ר"ג הזקן דלא האמינו לאשה וקרוב אף בגילוי מילתא, שפיר אזיל ר"ג הזקן לשיטתו ואמר כאן בגיטין דאם יכתבו שם מקום כתיבה או מ"נ בטל מה"ת דאינו מוכח מתוכו, לכן התקין ר"ג הזקן דיזהרו סופר ועדים לכתוב כל שמותיו כדי שלא יוכל לבא לידי קלקול וכפי' המשניות להרמב"ם בפי' על מפני תקון העולם], אבל אחר תקנת ר"ג דאז אף אשה מהימנא וגם עד מפי עד כדהוחזקו כנ"ל, אזי כשר בדיעבד בכתב שם מ"כ או נתינה לחוד דשפיר מקרי מוכח מתוכו, ולכן אף היכא דליכא ע"מ רק ע"ח אף דאז בעי מוכח מתוכו עכ"ז כשר משום דג"ז מקרי מוכח מתוכו, ור"ג ס"ל כר"מ דע"ח כרתי או דמיירי במקום דליכא ע"מ רק ע"ח דאז בעי מוכח מתוכו אף לר"א, וכדמוכח ברמב"ם (פ"ד מה' גירושין) וכמש"כ הג"פ (סי' קכ"ד ס"ק ה').