באר יצחק אבן העזר רלט

מי שיש לו שני שמות א' ביהודא וא' בגליל כו', ומדקאמרי יתר על כן אמרו אלמא דמתניתין לא מיירי בהך גווני, והיינו כשיטת הרמב"ם, ולכן לא הזכיר הרמב"ם בפי' המשנה אלא השינוי דהי' שמו יצחק וכתבו בגט אברהם ולא הא דמ"כ ומ"נ כנ"ל, ומ"מ גם לשיטתו מוכח דלכתחלה התקין ר"ג לכתוב כל שמות שיש לו אף ששני שמותיו הוי במק"א אך עיקר התקנה הי' שלא יקלקל בפסול מה"ת, ואגב התקנה התקין לפרש כל שמותיו שיש לו ויכתוב איש פ' וכל שום כו', אך בזה לא שייך לפסול בדיעבד, וכמבואר כה"ג בר"נ לאית מפרשים שהביא שם דפי' דמפני תקון העולם קאי על ב' דברים, היינו באתחזק ס"ל דפסול בדיעבד, ובלא אתחזק תיקן דלכתחלה יכתבו כל שמותיו, א"כ י"ל דר"ג ס"ל כר"מ דעדי חתימה כרתי ובעי מוכח מתוכו וכדמוכח קצת (שם דף ל"ו) שהביא רב יוסף תוספת' דתקן ר"ג שיהיו מפרשין שמותיהם מפני תקון העולם, א"כ מוכח קצת מתוספתא הנ"ל דתקנת ר"ג היתה לפרש שמותם אבל החתימה לא תיקן ר"ג כי מה"ת מחוייבים לחתום. ולפ"ז ניחא מה דפליג רשב"ג בתוספתא ומכשיר בכתב שם מ"כ לחוד, משום דרשב"ג לשיטתו דס"ל (שם דף י"א) דעדי מסירה כרתי, ועיקר הפסול לר"ג בכתב שם מ"כ משום דלא הוי מוכח מתוכו, א"כ לרשב"ג דס"ל עדי מסירה כרתי לכן כשר בכתב שם מ"כ לחוד, ובב"ב (קס"ז ע"ב) כתב המהרש"א ג"כ בהא דבעי להכיר שמותם דזהו כדי שלא יקלקל לאשתו, והגט פשוט (סי' ק"כ ס"ק י"א) ביאר זה בארוכה ע"ש, והוא שיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל

והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק כו' אף דודאי דוחק לומר שיסבור עדי חתימה כרתי, עכ"ז י"ל דרב אשי בא לפרש דברי ר"ג, דלא נימא כיון דלישנא דאיך מגרשין נשותיהן משמע בדיעבד כמו דס"ל לי"מ שהובא בר"נ, א"כ כיון דחזינן דר"ג תקן לכתוב כל שמותיו אף שהם במקום אחד והוי אמינא דמפסל בדיעבד אם לא עשה כתקנת ר"ג דהוי משנה ממטבע שטבעו חז"ל, ע"כ בא לפרש דהא דמשמע כאן דפסול בדיעבד אם לא עשה כתקנת ר"ג, אינו רק באתחזק בשני שמות המשונים, וכפי' המרדכי והסמ"ג בסוגיא הנ"ל שפי' דשם שיש לו בגליל מכירים ביהודא, אבל במכירים שם אחד משמותיו במ"כ ובמ"נ אינו פסול בדיעבד, משום דאז הוי מוכח מתוכו לכל הן במ"כ והן במ"נ, ואך לכתחלה התקין ר"ג לפרש כל שמותיו, א"כ ממילא לדידן דלא בעינן מוכח מתוכו ועיקר הפסול בכתב שם מ"כ לחוד לא הוי מחמת עובר על התקנה [דא"כ הי' לנו לפסול בדיעבד בכתב שם א' משמותיו אף שהם במק"א] רק משום דאינו מוכח מתוכו למאן דס"ל ע"ח כרתי, א"כ לדידן דס"ל כר"א דע"מ כרתי כשר בדיעבד, כן י"ל בכוונת ר"א ולכן לא הביא הרמב"ם הך דינא דפסול בכתבו שם מ"כ

אך גם זה אינו מספיק לתרץ דברי הרמב"ם, דעדיין תקשה הא שיטת הרמב"ם להכשיר בע"ח כשליכא ע"מ, ומבואר בב"ש (סי' קל"א ס"ק ג') דאף לר"א אם ליכא ע"מ רק ע"ח אז בעינן לכ"ע מוכח מתוכו, א"כ אכתי הי' להרמב"ם להביא זה, וגם אכתי תקשה לפמש"כ התוס' (שם דף כ') דפסול שינה שמו מיירי בכתבו שם יהודא בגליל ואינו פסול אלא מדרבנן אף דמיירי אליבא דר"מ, א"כ קשה דיפסל מה"ת מחמת מוכח מתוכו

ענף ב

ולכן נלע"ד לומר כלל מחודש בעז"ה, והוא, דעיקר מה דאמרינן מוכח מתוכו נ"ל דהוא בגדר מאי דקיי"ל דבר ולא חצי דבר, דאם שני עדים מעידים לפנינו ומחוסר' עוד עדות זולתם כיון דבלא בירור זולתם אין ממש בדבריהם, לכן אינן מצטרפין אהדדי, וה"ה בשטר דסמכינן על ע"ח דחתימתם הוי' הגדתם וכמו שנחקרה עדותן בב"ד, ולא עדיף מאלו הגידו עדותן בפיהם לפני ב"ד, דאם לא הגידו על דבר שלם רק מחוסר' עוד עדות זולתם דרחמנא פסל אותן, ולכן גם בשטר במעידין חיוב"ש גירש אשתו, א"כ אינם מעידין רק דיוב"ש גירש ואינם מעידין איזהו, צריכין עוד בירור להם ולא נגמר מפיהם דבר שלם, לכן פסולין, כיון דמהגדתן. לבד אינה מועלת עדותן ע"כ לא מהימני ואף שהעדים בעצמן יודעין ענין שלם עכ"ז כיון דלא הגידו לפני ב"ד רק ענין אחד הוי חצי דבר, ע"כ אף דיש עדים דמעידים דאותו יום שנכתב הגט לא זזה ידם מתוך ידו של יוב"ש הב' ויודעים דלא גירש עכ"ז כיון דמשטר דזהו הגדתם אין זה מוכח ומתברר לא מהימני, ועפ"ז ניחא לתרץ מה שהקשה הנו"ב (מה"ת סי' קי"ג) אמאי לא בעי מוכח מתוכו לר"א כמו לר"מ, דהא וכתב לה פירושו לר"מ החתימה ולר"א הכתיבה ממש, א"כ אמאי לא תהי' כתיבה לר"א כמו חתימה לר"מ ע"ש, ולפמש"כ אינו קשה כלל, משום דהא דבעינן מוכח מתוכו הוא משום דבר ולא חצי דבר, א"כ ז"א רק בע"ח דזהו הגדתן בעת שחתמו על השטר והא אינן צריכין להתקבל עדותן בב"ד דמיד שחתמו הוי כנחקרה עדותן בב"ד, לכן בעינן שיעידו על דבר שלם, אבל לר"א לא שייך זה, דהא בעת שרואין, רואין ענין שלם, ובעת שמגידים מגידים ג"כ על דבר שלם, לכן בכתיבה לא שייך כלל חצי דבר, אבל בע"ח כרתי בעת שבא השטר לב"ד לא נגמר ענין שלם על פיהם, ואף שזהו דבר חדש שלא ראיתיו בשום פוסק, עכ"ז ברור לענ"ד טעמא דהך מילתא כנ"ל בעז"ה

ומה"ט ניחא בהא דגיטין (דף פ"ו) בשנים ששלחו גט לנשותיהם ושמותיהם שוין דמבואר (שם דף כ"ד) בתוס' ד"ה בעדי מסירה כו' דלר"מ מיירי דיש סימן אך במ"נ אינו ידוע לכל, דתקשה ג"כ הא בעת הנתינה לא הוי מוכח מתוכו, וכמו כן קשה בכל הגיטין הבאין ממדה"י שאין מכירים שמו כלל במ"נ דכשר אף אליבא דר"מ, ובוודאי בעינן בעת הנתינה והמסירה ג"כ דיהא אז מוכח מתוכו ובפרט לפמש"כ דהוא מן דין חצי דבר, א"כ לפמש"כ הר"נ בפ' המגרש דע"ח מהני, משום דע"ח מעידים על המסירה דתפיסתה מוכחת ע"ז, א"כ בעינן בעת הנתינה שיעידו על דבר שלם, וכמו כן בעת הכתיבה דאז הם מעידין שכך אמר הבעל כמש"כ הב"ש (סי' ק"ל ס"ק י"ט), א"כ קשה הא בעת הנתינה אינו מוכח מתוכו, ולפמש"כ ניחא, משום דהא שיטת הרשב"ם הובא' בב"ק (דף ע') ובב"ב (דף נ"ו)] אם היו יכולין לראות יותר ולא ראו יותר אז הוי חצי דבר, אבל אם לא היו יכולין לראות יותר אז מקרי דבר שלם אף דאין עדותן מועלת רק להצטרף לעדות אחרת, דכיון דלא היו יכולין לראות יותר הוי גבייהו דבר שלם דהא לא היו יכולין להוסיף עוד שנאמר ששיירו קצת דהוי חצי דבר, א"כ ה"ה להסוברין דבעינן מוכח מתוכו אינו שייך רק באם שהיו יכולין לתקן ולברר שיוגמר כל הענין ע"פ, כגון בשני יוב"ש שהיו יכולין לכתוב סימן זקינו, ואף שאינם יודעים, מ"מ היו יכולין לשאל ע"ז, וזה דבר קל דהא גם אשה מהימנא כדלקמן, וכיון דהיו יכולין לברר זה ולא תקנו בראייתם למען יוכלו להגיד דבר שלם, לכן מיפסל משום חצי דבר, משא"כ היכא שכתבו הסימן אך במ"נ אינם נכרים בסימן זה, מה היו יכולין לתקן יותר, לכן כשרים ואינו מפסל משום מוכח מתוכו, משום דכה"ג לא שייך חצי דבר.

ולהראשונים דס"ל דגם לר"מ כשר אף באינו מוכח מתוכו דמחלקי בין הך לבין חצי דבר, משום דבשטר הא בעת שחתמו היו יודעים ענין שלם, אבל בחצי דבר לא ידעו מעולם שלמותו, אך באמת זהו דוחק, דהא בחצי דבר ברור הוא דאף דראו ענין שלם ושכחו אח"ז חצי דבר ואינם זוכרים רק חציו וודאי דפסול, וכמש"כ הנתיבות (סי' מ"ט ס"ק כ"א) משום דהגדתם אינה רק על חצי דבר וה"ה בהך, ולכן הסברא נוטה לשיטת התוס' שכתבו דלר"מ מעכב אם אינו מוכח מתוכו, והטעם הוא משום חצי דבר, וזהו מוכרח, דאל"כ קשה אטו הא דבעי מוכח מתוכו הלכה למשה מסיני הוא, ולכן ברור בעז"ה כמש"כ, ובכתבו על דבר המזדייף י"ל ג"כ הטעם דהא היו יכולין לכתוב על דבר שאינו מזדייף והי' נגמר דבר שלם על פיהם דזוהי הגדתם כנ"ל וכיון דלא תקנו מקרי שפיר חצי דבר כנ"ל]

והא דהקשו התוס' בגיטין (דף כ"ד) ד"ה בע"מ כו' דלמ"ד דס"ל דחיישינן לב' יוב"ש א"כ כל הגיטין לא הוי מוכח מתוכו לר"מ, ולא תירצו ע"פ מש"כ דמה היו יכולין לתקן יותר, משום דהא היו יכולין לתקן ולשלש