באר יצחק אבן העזר רלח

במקום ש' ימנית דלא שייך לומר כן וודאי דפסול ואף שס' וש' הם ממוצא א', עכ"ז הא כבר הוכיחו מהך דגיטין (דף ס"ג) בנפאתא דכתב טפאתא דפסול אף שהם ממוצא א' כמש"כ הג"פ (סי' קכ"ט), וכיון דשם מקום הנתינה עיקר לכן בכתבו שם מקום כתיבה לחוד נראה דפסול, אך מצאתי בספר גט פשוט (שם ס"ק כ"א) בשם פאלומבא דבמ"נ קורין לה פאלונבא אם עבר וכתב כמנהג מקום הכתיבה דכשר, ושם (ס"ק פ"ב) הביא ראי' לזה מן. המרדכי (פ' המגרש) בשם הנכתב בורייש ואנו קורין באורייש שכתב דכיון דמתוך כתיבת הגט מוכח דבא מארץ הגר וכן דרך לשונם ע"כ אין להקפיד בכך וביאר הג"פ דדוקא בשמות מחולקין כמו ביוחנן יוסף אז פסול בכתבו שם א' מהן אבל במה שנשתנה מחמת הברת הלשון ועיקר השם הוא א' כשר בנכתב שם מ"כ ע"ש אך יש לחלק דדוקא באיש שעומד במ"כ ושולח הגט למק"א בזה שייך לומר שכתב כשם מקום הכתיבה, דהא במ"כ מקרי כך בעת שהוא שם, אבל בשם האשה דאינה עומדת במ"כ י"ל דלא שייך לומר גבי דידה מ"כ דהא לא היתה מעולם שם, ומ"מ גם בזה מוכח מהג"פ דאין לחלק דהא בשם פאלומבא ושם אירני ושם גיוויא דהמה שמות נשים כתב הג"פ דכשר בכתבו שם מ"כ, וכמו כן כתב הטיב גיטין בשמות נשים (אות ז') גבי שם זושטא וגושטא, ומטעם נראה דכיון דהסופר והעדים עומדים במקום שקורין לה כך לכן מקרי זה שפיר שם מ"כ אף שאינה עומדת שם בעת הכתיבה ובפרט למה שיבואר לקמן דבנ"ד דהבעל נשתקע כמה שנים שם ולשונו ג"כ כהברת לשונם ועיקר הגט הוא לשון הבעל כמש"כ הרא"ש (סוף גיטין) ובאה"ע (סי' קכ"ו)], א"כ לפ"ז יש להקל בנ"ד כיון דשם דוואשא שנקראת כאן ידוע דבוואלין קורין דוואסיא שכן הוא הברת לשונם, כשר, אמנם הג"פ סיים שם דדוקא באם מפורסם במ"נ שקורין בלשון זה במ"כ אז יש להקל, אבל באם אינו מפורסם קשה להקל, ועדיין צ"ע בנ"ד לפ"ז

ענף א

ועכ"ז אפתח בהצלה בעז"ה ע"פ מה שנתחדש לי בס"ד, והוא דהנה בשיטת הרמב"ם יש לעיין למה לא הביא להך דין דמי שיש לו שני שמות א' במ"כ וא' במ"נ שאם כתב א' מהם אינה מגורשת כמבואר להדיא בש"ס דרב אשי והתוספתא ס"ל דפסול בדיעבד אם כתב א' מהם וע' ברמב"ם (פ"ג מה"ג), בשלמא הא דלא הביא הך דין דצריך לכתוב לכתחלה שם מקום נתינה ושם מקום כתיבה דמבואר בגמ', י"ל דסמך על מה שכתב דצריך לכתוב כל שם שיש לו ובכלל כל שם נכלל שם מ"כ ונתינה אבל זה קשה דהך דמרים ופורתא שרה הביא, אבל הא דמ"כ ומ"נ לא הזכיר לפסול בדיעבד, ותמוה מאוד

והנלע"ד לתרץ, והוא דיש לעיין לכאורה במה שכתב הר"נ וש"פ במשנה דהי' משנה שמו ושמה דמתחלה לא הי' כותב אך שם מ"כ אך מחשש לעז פסול, וכ"כ הב"ש (סי' קכ"ט דמה"ת כשר בכתב שם מ"כ לחוד כמבואר בתוס' גיטין (דף כ'), ויש להקשות מפני מה מועיל מה"ת בכתב שם מקום כתיבה או שם מ"נ, הא ס"ל לר"מ דבעי דיהא מוכח מתוך הגט כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ב ודף כ"ד), ומה"ט ס"ל דבשני יוב"ש שהוחזקו שיכתבו סימן כדי שיהא מוכח לכל הרואה את הגט דנתגרשה מבעלה, דכיון דנולד לנו ספק איזה יוב"ש גירש וצריכים לברר זה ע"פ בירור גמור זולת השטר, א"כ לא הוי מוכח מהגט לבד לכל הרואה אותו דנתגרשה מבעלה, וה"ה במה דבמ"נ קורין לו בשם אחר לא כמו שנכתב בגט, א"כ לא הוי מוכח מתוכו בעת נתינה דהא לא מהני הגט לבד בלא בירור, וכמש"כ הר"נ במשנה הנ"ל דמתחלה היו צריכים הב"ד לקבל עדים שכן הוא נקרא במדה"י ע"ש, ואין לומר דכיון דניכר מתוך הגט [ליודעים שמו שבמ"כ] דזהו גיטה מקרי שפיר מוכח מתוכו, א"כ תקשה גבי ב' יוב"ש ג"כ נימא הכי דהוי מוכח מתוכו להאנשים היודעים דיוב"ש הב' לא זזה ידם מתוך ידו ביום שנכתב הגט, וכן מבואר באה"ע (סי' ק"ל סעי' ז') דאמרינן דאם שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר והוא שיהא ניכר שלא נזדייף אבל א לא ניכר פסול, אך אם יש לו עדים שמעידים שלא נעשה זיוף ונמסר לה בעדים כשר, וכתב הרב המגיד בזה דדוקא בע"מ כשר כשיש עדים שלא נזדייף אבל ע"ח לא מהני, ולא אמרינן דהא מוכח לעדים דיודעים שלא נזדייף, והטעם משום דבעינן שיהא מוכח לכל מתוך הגט לבד דלא יצטרכו לבירור זולתו **הג"ה (וע' במנחות (ג' ע"א) גבי מחשבה דמנכרא לא פסל, דבין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי ואין מעשיהם מוכיחים מקרי, ואף דמוכח לאותם שיודעים שהוא זכר דהוי עולה עכ"ז כיון דלא מוכח מראייתו לבד בלא ידיעתו שמתחלה, מקרי אינו מוכח, ומסוגיא הנ"ל נראה לי להביא ראי' להסוברים באה"ע (סי' קל"ו) בב' יוב"ש דאף שאין שמות נשותיהם שוים, עכ"ז לא מקרי מוכח מתוכו, דאמרינן דעבר על חדר"ג ע"ש, ולכאורה הוא צ"ע הא יש. לנו לאוקמי על חזקת כשרות, אך מהתם מוכח כנ"ל, דהא אמרינן התם דקדשים קלים ששחטן בדרום לירצו דמעשיהם מוכיחים כו' אמרי קדשי קדשים הוא ומיעבר הוא דעבר ושחט להו בדרום, אלמא דאמרינן דמקרי אינו מוכח די"ל דעבר על איסור מה"ת, כש"כ דנאמר דמקרי אינו מוכח מתוכו די"ל דעבר על איסור דרבנן, אך למש"כ התוס' (שם) בד"ה לא שנא אמר עלי כו' בתי' א' יש לדחות זה, אך לתי' הב' יש מקום להוכחה זו, ועדיין יש לחלק קצת

]** נחזור לעניננו, דכיון דצריך בירור זולת הגט שנקרא במ"כ, א"כ תקשה אמאי כשר בכתב שם מ"כ לחוד קודם תקנה, מה לי אם צריכים לברר דזהו יוב"ש שגירש, או במה שנולד לנו ספק בשמו אם מקרי יוחנן במדה"י, או שלא נקרא שם כך ויוחנן אחר גירשה, ואין לחלק ביניהם, דהא עכ"פ לא מהני השטר בלא בירור זולתו א"כ בעת נתינה דאז הוא גמר הגט חסר הפרט דמוכח מתוכו דזהו מפרטי הגט לעיכובא, וכמו כן קשה בכתב שם מקום נתינה לחוד אמאי כשר קודם תקנה, הא בעת שחתמו לא הוי' חתימתם מוכח מתוכו, ומבואר באה"ע סי' קל"א) בב"ש (שם) דהא דכתב לגרש את הגדולה לא יגרש הקטנה וגדולה מצי לגרש היינו רק לר"א, אבל לר"מ דבעי מוכח מתוכו אינו יכול לגרש אף הגדולה, ואף דבעת שינתן לידה אז יהי' מוכח מתוכו, דהא קיי"ל בשני יוב"ש דמוציאין שט"ח על אחרים דלא חיישינן לנפילה ופקדון, עכ"ז כיון דבעת שחתמו לא הוי מוכח מתוכו א"כ חתמו בפסול, ואף דבגיטין (דף כ"ד) משמע קצת להיפוך מהמבואר בב"ש הנ"ל, אך כבר תי' זה האו"ת (סי' מ"ט ס"ק ז') וכתב דבגט בעי דיהא מוכח מתוכו מעת חתימה ע"ש, והא דב' יוב"ש דיכתבו סי' ומהני, י"ל משום דזה גלוי לכל במ"כ ובמ"נ, ובדבר הגלוי לכל לא שייך בי' שם עדות, כמבואר ביבמות (דף פ"ח) בתוס' ד"ה אתא גברא וקאי כו', אבל בזה קשה כנ"ל, והא דיש להקשות על כל הגיטין הבאין ממדה"י שאין אנו מכירין שמו כלל וכן הא דגיטין (דף פ"ו) בשנים ששלחו גיטין לנשיהם ושמותיהם שוין, יבואר לקמן בעז"ה

ונראה לומר דמחמת זה ס"ל להרמב"ם דזהו הטעם דפסלו בכתבו שם מ"כ או מ"נ לחוד דבפי' המשניות להרמב"ם על המשנה דהי' משנה שמו ושמה, מבואר דלא ס"ל להרמב"ם כפי' רש"י דפי' דקאי על מי שיש לו שני שמות א' במדה"י וא' כאן, רק משמע דפי' דקאי על מי שהיו משנים שמם במכוון וכפשטות לשון דהי' משנה דמשמע דקאי על מי ששינה במכוון, והרמב"ם בפי' כלל להך דמפני תקון העולם שתיקן ר"ג שלא יבטל אלא בפני השליח, דחייש שלא תדע ויהיו בני' ממזרים מה"ת, וקאי הך תיקון העולם על הסופר והעדים שיזהרו לכתוב כל שם שיש לו כי היכי דלא יבא לידי קלקול, ואח"ז הביא הש"ס דין מחודש במי שיש לו שני שמות א' במ"כ וא' במ"נ שתיקן ר"ג לכתוב שני השמות מפני תקון העולם, וג"כ שיזהרו העדים והסופר לעשות כן מטעם הנ"ל, ועיקר הפסול הוי מחמת דאינו מוכח מתוכו ובטל מה"ת [כמש"כ בפי' המשניות לשון בטל דזהו פסול מה"ת כידוע], ולשיטת הרמב"ם ניחא קושית הר"נ על אית דמפרשין דאיך יפסל הגט בדיעבד משום חשש לעז וכמו שהקשה הפ"י, משום דעיקר הפסול הוי מחמת אינו מוכח מתוכו, וכן מורה לשון הירושלמי דקאמרי בתר הך משנה דיתר על כן אמרו