באר יצחק אבן העזר רלו

הראשונים מעידין ע"י הכרת הבגדים ואותן דלא שכיח דמושלי ובאו אחרים להכחישם ע"י טב"ע דהאחרונים נאמנין, וכה"ג יש רבות, וגם י"ל דהא דב"ב דאמר רב ששת אפשר דמכוין משקלותיו מיירי התם באבידה דלכ"ע מועיל בזה סי' משקל, וע' בקצה"ח (סי' רנ"ט) ובלא"ה אין זה מספיק לתרץ שיטת הרמב"ם, דהא הרמב"ם כתב דמשום איסור כרת החמירו, ואלו ביבמה לשוק ליכא כרת, לכן העיקר כמש"כ לעיל בתירוץ שיטת הרמב"ם על נכון בעז"ה

]** ענף יב

ובעיקר קושית האחרונים שהקשו על הטור והרא"ש דפסקו בהא דחולין (דף ע"ט) גבי פרידות דסמכינן על סימנים הא כיון דמספקא לן אי סימנים מה"ת א"כ איך מקילינן שם לסמוך עליהם, ומזה הוכיחו כמה דינין, והר"נ בחידושיו (שם) כתב דשאני הך סי' דפרידות, אך מרש"י שם מוכח דלא מחלקינן ביניהם וכמש"כ לעיל, נראה לענ"ד דאין זה התחלת קושיא כלל, משום דהא מבואר דס"ס דדינא הוי ס"ס מעליא, וכבר כתבתי דזה לא מקרי ספק חסרון ידיעה, משום דאין אנו יכולין להכריע אחר חתימת הש"ס במה דנשאר בש"ס לספק והוי חסרון ידיעה לכל העולם, ומבואר בט"ז ניו (יו"ד סי' צ"ח) דחסרון ידיעה לכל העולם הוי ספק מעליא, ולפ"ז בספק פלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס יש לדון דלא הוי ס"ס, דשמא יש א' בעולם שיכריע ביניהם, וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן דבספק שאחר חתימת הש"ס מהני' תפיסה דזה הוי כטוען ברי לי דהלכה כמאן דפוסק לזכותי, לפי דבפלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס יכולין להכריע הלכה כמאן, אבל בתיקו לא מהני' משום דאיך יכול לטעון קים לי ולהכריע במה שנשאר לספק בש"ס דהא אחר חתימת הש"ס אין אנו יכולים להכריע ע"ש בתקפו כהן, ולפ"ז י"ל דלכן סמכו הפוסקים על סי' בפרידות, משום דהא האיסור דפרידות הוא אי אין חוששין לזרע האב, אבל אי חוששין לזרע האב אין בהם איסור כלל כמבואר בסוגיא שם, ע"כ כיון דמספקינן אי חוששין לזרע האב הוי ס"ס מעליא להיתרא, ספק שמא חוששין לזרע האב ואז בודאי מותרים, ואת"ל דאין חוששין לזרע האב אכתי ספק דלמא סי' דאורייתא, לכן מדין ס"ס מהני סי' גבי פרידות, והא דקאמר הש"ס ש"מ סי' דאורייתא, היינו משום דבזמן הש"ס נחשב ספיקא דדינא לספק חסרון ידיעה, דהא כל אמורא יכול לפשוט ספיקו של חבירו ע"כ הוי חסרון ידיעה דשמא יבא א' ויכריע דסי' לאו דאורייתא, כדחזינן דכ"פ ס"ל אליבא דרבא דס"ל סי' מה"ת, אלא כיון דרב אשי מספקא לי' לכן הלכה כן כמש"כ הש"ך (סי' רס"ז), וכיון דלא הוי ס"ס מעליא בזמן הש"ס, לכן פשטו מזה דסי' דאורייתא, ולא כן אחר חתימת הש"ס כנ"ל, ולכן שפיר כתבו הראשונים להקל ולסמוך על סימנים בפרידות, ולפ"ז י"ל דאין לחלק בין איסורין לערוה, וזה נכון בעז"ה

אכן האחרונים לא נחתו לזה, והוכיחו מהא דפרידות הנ"ל לחלק בין איסורין לערוה כנ"ל, וכמו שהוכחתי מהא דיו"ד (סי' פ"ג) דבתתיכות מתאימות כולן מותרות אף דזה לא הוי ס"מ כמש"כ הכרו"פ (ססי' ק"א) כנ"ל, וע' עירובין (דף מ"ה) בהא דקאמר דאית לי' סימנא בגוי', ובחולין (דף ד') בהא דמקשי ודלמא סימנא אית לי' בגוי', ודוחק לומר דכוונתם על ס"מ, ואכמ"ל יותר

והרב הגאון המנוח מוה' יצחק אייזיק זצ"ל [בעל המחבר ספר בית יצחק ושארי ספרים] פלפל עמי בכל דברי בסימן זה, והקשה לפמש"כ כיון דמספקא לן אי סי' מה"ת ע"כ יש להתיר בכל איסורין משום ס"ס, א"כ איך הוכיח הש"ס בחולין גבי פרידות דש"מ סי' דאורייתא, הא י"ל דמספקא להו אי סי' מה"ת, ומ"מ סמכו על סי', משום ס"ס, ספק שמא רוב ספק פלגא כמו שהארכתי, והשבתי לכבודו דהא כבר כתבתי בשם הפוסקים דס"ס דדינא לא שייך להצטרף לס"ס משום דהו"ל ספק חסרון ידיעה דשמא יבא א' להכריע, ובזמן הש"ס שהיו יכולים להכריע ספיקו של חבירו ודאי דמקרי חסרון ידיעה, ע"כ אין לדון בזה משום ס"ס, משא"כ עכשיו בתר חתימת הש"ס שפיר יש לדון כנ"ל, ויש לי בעז"ה עוד אריכות דברים בכ"ז, רק עת לקצר

סימן ז

נשאלתי מרב גדול, בא' שבא לאכסניא שמוכרים לחם ואמר להבתולה שמוכרת הלחם שתמכור לו עבור עשרה ג"פ לחם ונתן לה עשרה ג"פ ואחר שנתן לה עשרה ג"פ על מכירת, הלחם מקודם שמשך א"ל הרי את מקודשת, והעדים לא שמעו רק אמירת אתם עדים וכדת משה וישראל, ותיבות הרי את מקודשת לא שמעו כלל, והבתולה אומרת שלא הבינה כלל, אם יש לחוש לקידושין, או לא. תשובה, בקצרה, אי' בקידושין (ד' י"ג) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו', דשתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום כו', הכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ואי לא ניחה לה לשדינהו כו', ויש להקשות לפי מש"כ התוס' בב"מ (דף מ"ב) ד"ה הכא בספסירא כו', גבי האי תורא דלא הו"ל ככי ושיני דהלוקח הו"ל ש"ח, וכן מבואר בח"מ (סי' רל"ב) גבי מום במקח דהו"ל הלוקח לכה"פ ש"ח אף בנתבטל המקח, וכ"פ ס"ל דגם ש"ש הוי, א"כ קשה מהא דקידושין דקאמרי הכא בתורת קדושין יהבינהו, ולא נתחייבה בשמירתן כפי' רש"י, דהא אף דנתבטלו הקדושין מחמת הטעות [שטעו דיש בציפתא דאסא ש"פ ואח"כ נודע דאינה שוה פ'] מ"מ הו"ל ש"ח על ד' זוזי דאית בי' דלא גריע מכל מק"ט, א"כ קשה איך קאמרי דהו"ל לישדינהו משום דמן הדין אין עלי' דין שמירה, ורק רב אחאי פריך אטו כולהו נשי דינא גמירי כו', אך יש לחלק דשאני בכל מק"ט דאמרינן דמן הסתם נתרצה הלוקח להיות ש"ח אם תארע איזו טעות או מום בחפץ שמושך לרשותו, משא"כ בהא דקדושין דהא בעת דקיבלה הציפתא דאסא לא ידעה מן הזוזי דאית בה ומעולם לא נעשתה שומר' על המעות, וזה דומה להא דב"ק (ד' ס"ב ע"א) בנתן דינר זהב לאשה וא"ל הזהרי בו של כסף הוא דאם פשעה אינה משלמת רק של כסף, משום דא"ל נטירותא דכספא קבלית נטירותא דדהבא לא קבלית, וה"ה בציפתא דאסא כיון דלא ידעה מהזוזי בעת משיכת החפץ לא נתחייבה בדין שמירה על המעות, משא"כ בכל מקח טעות, דהא ידע דמושך החפץ לרשותו, לכן יש לו דין שומר, וגם הציפתא, דאסא גופא היתה יכולה לזורקה, דכיון דאינה ש"פ, אין שייך בזה דין שמירה

אכן לשיטת הרמב"ם המובא' בח"מ (סי' פ"ח) דס"ל דכלי אף שאין ש"פ דינו כש"פ, וגם עדיף מן ש"פ, דהוי כשתי כסף, ומבואר שם בש"ך (ס"ק ד') דגם בשומרים הדין כן, א"כ בהציפתא דאסא דהו"ל כלי שייך דין שמירה עלי', וכמו כל מקח טעות כנ"ל, אמנם לפי מש"כ הט"ז שם (סעי' ה') דבשומרים לא מצינו חשיבות לכלי שאינו ש"פ ניחא, דגם בציפתא דאסא אין עלי' דין ש"ח, לפי שאין בה ש"פ. **הג"ה [ועוד י"ל דכמו דפחות מב' מעות נתמעט משבועה (בר"פ מרובה ה"ה גם בזה נתמעט מן דין שמירה, ע"כ אף ביש בה ש"פ מ"מ כיון שאינה שוה ב' מעות ג"כ אין בה דין שומרים, ובזה יש לתרץ קושית הראשונים בהא דקדושין (דף מ"ז) באומר התקדשי בפקדון שיש לי אצלך דהוי קדושין, ולא מקרי שתיקה אחר מתן מעות, משום די"ל דהתם מיירי בפקדון פחות מב' מעין, ודוקא בהא (דדף י"ב דתני כנסי סלע כו' יש בו דין שמירה והיכא דלא הו' ב' מעות אמרינן דהו"ל למישדינהו, משום דאין לה דין שומר, אכן מצאתי. בר"נ (פ"ו דשבועות) על משנה דאלו דברים שאין נשבעין עליהן כו', שכתב להדיא דפחות מב' מעות כסף לא נתמעט מן דין שמירה רק משבועה נתמעט ע"ש, ולפ"ז נסתר מש"כ דגם פחות מן ב' מעין לא נתמעט משמירה, וכיון דש"פ יש בו דין שמירה, אבל בציפתא דאסא דאינה ש"פ אין בה דין ש"ח

]** וגם להסוברין דכלי אף שאינו ש"פ יש עליו דין שמירה, מ"מ ניחא הא דקדושין, משום דכיון דבגוף ציפתא דאסא אינה מקודשת כיון דלית בה ש"פ, ואין אשה מתקדשת אף בכלי כיון דאינו ש"פ, כמש"כ הרשב"א בשבועות (פ' כל הנשבעין), וכמבואר (רפ"א דקדושין) דבחליפין כיון