באר יצחק אבן העזר רכח

הגוזל שנתערב הוא בכלל רוב דעלמא ואפ"ה דנו בזה למיזל בתר רוב, וע' בסוגיא דניפול בב"ב (דף כ"ג), ולחלק בסברות קלושות אין הדעת נוטה, ולכן שפיר דן הפ"י בקידושין (דף ס"ג) בהא דאומר אני קדשתי' דנאמן והא יש לומר בזה כל דפריש מרוב דעלמא פריש ולא זהו בעלה, משום דלא ס"ל סברת הנו"ב הנ"ל וכן נסתר' סברתם מהא דספ"ק דכתובות ולהאריך בזה תקצר היריעה מהכיל, וע"כ שפיר כתבתי לדון בנמצא מת די"ל דפריש מרובא דעלמא ולא זהו בעלה, ומה שהוכיח הנו"ב סברתו מפסחים (דף י') דאמרינן היינו האי דעל והאי דנפק ולא אמרינן דפריש מרוב עכברים דעלמא, אין זה הכרח כלל לפמש"כ התוס' התם בד"ה דרגלים לדבר מהא דככר בפיו דהא רוב עכברים אין ככר בפיהם ע"ש

ענף ג'

שוב ראיתי במש"כ לעיל מגליון התוס' דנדה (דף י"ד) שכתבו דאין לחוש למאכולת כו' דאיך יתרמי דבמקום שנגע העד יתמעך המאכולת, להוכיח מזה דסמכינן על ס"א באיסורין, דהא כל סי' מקום לא הוי אלא ס"א כמבואר בב"מ, דיש לדחות ההוכחה הזאת, לפמש"כ הט"ז (בסי י"ז) דצמצום מקום הוי סימן מובהק ע"כ י"ל דלכן ס"ל להגליון דטמאה נדה ומשמע אף לחייבו קרבן משום דמיירי בצמצום מקום שנגע בו העד דזה הוי ס"מ אף בערוה וכ"כ באיסורין

ובעיקר מש"כ הט"ז דמקום מצומצם הוי סי' מובהק ודווקא סי' מקום לא הוי ס"מ משום דפליגי בי' אמוראי אי סימן מקום הוי סימן או לא עכ"ל הט"ז, יש להעיר עליו מהא דב"מ (דף כ"ג גבי רקתא דנהרא דא"ד אמר רב מרי מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דכי היכי דאתרמי לדידך האי מקום כן איתרמי לחברך כו' ופי' רש"י בד"ה א"ד דאף כיון מקום מושבה מסויים לא הוי סימן עכ"ל, א"כ חזינן דאף בצמצום מקום לא הוי סימן אמצעי לחד מ"ד, ומדפליגי בי' י"ל דגם צמצום מקום לא הוי סימן מובהק לפי הכלל של הט"ז, וגם יש לדון מהא דחולין (דף י"א) דיליף רב אשי דאזלינן בתר רוב מהא דלא חיישינן שמא במקום נקב נשחט, וקשה הא זה מוכח דהש"ס שם לא מיירי רק להוכיח דאזלינן בתר רוב דיש מיעוט המצוי קצת, משא"כ בהרוב דהמיעוט לא הוי רק מיעוט דמיעוטא בזה לא נסתפק כלל אי אזלינן בתר רוב, כדמוכח מקושית התוס' (חולין שם) שהקשה דלמא משום חזקה דהא טריפה אינה חי' ופרה בת שתים כו', והא מבואר ביש"ש דהא דאמרינן טריפה אינה חי' היינו דרוב אינן חיין אבל מיעוט יש, א"כ קשה מה הקשו התוס', וע"כ מוכח משום דזה המיעוט הוי מיעוט דמיעוטא דזה פשוט להו דמהני וכמש"כ הפרמ"ג, וכן הגאון רע"א בתשובה (סי' קצ"ח) כתב כנ"ל, ואי נימא דצמצום מקום הוי ס"מ, ועפ"ז אנו יכולין להתיר גם איסור א"א ואף דיש רוב להיפך [לומר דהנמצא מת פריש מרוב דעלמא] משום דס"מ דמהני הוא משום דדיינינן דזה מקרי מיעוט דמיעוטא דלא שכיח כלל דיתרמי עוד בס"מ כמותו, תקשה לפ"ז מנלן להוכיח דאזלינן בתר רוב מדלא חיישינן לשמא במקום נקב קשחט הא י"ל דשאני זה דמקרי צמצום מקום ממש, דאיך יתרמי דבמקום השחיטה דוקא יהא הנקב ולא במק"א, וזה הוי בגדר ס"מ, [דגם מה שנעשה ע"י יד אדם ג"כ נכנס בסוג סי' מקום כמבואר בהא דרקתא דנהרא דב"מ (דף כ"ג) בהנחת החביות דנעשה ע"י יד אדם ולא אתי ממילא, וכן בהך דבדקה בעד שכתבו התוס' בנדה לדון בי' סי' מקום ג"כ נעשה ע"י אדם, ואפ"ה דנו בי' לסי' מקום], ולכן מוכח מזה דאף צמצום מקום לא הוי ס"מ

והא דחולין (דף כ"ח) באווזא דממסמס קועי' דמא דחשו שמא במקום נקב שחט, ניחא, דהא שם נולדה הריעותא בכל הצואר ולכן צריך בדיקה בכל משהו ומשהו של מקום הריעותא, וכל משהו דלא נבדק חיישינן לריעותא ע"כ לא שייך בזה סימן מקום כנ"ל, אבל בבהמה דלא איתחזק ריעותא שפיר יש להעיר בזה מהא דסימן מקום, דאיך יתרמי הנקב במקום ששחט דוקא, וקשה מזה על אכן אפשר לומר דזה לא מקרי צמצום מקום ממש משום דצמצום מקרי במצמצם לאורך ורוחב, אבל לא במצמצם המקום לארכו ולא ברחבו דכה"ג הוי כמו נקב בצד תיבה ולא הוי כמו נקב בצד אות, א"כ י"ל דשפיר חשו לשמא במקום נקב שחט, דנהי דבמקום אורך הוושט הוי צמצום מקום אבל ברוחב הוושט לא הוי מקום מצומצם ולכן אין זה ס"מ אלא ס"א

ועדיין יש להקשות לרב אשי דמספקא לי' אי סימנין דאורייתא או דרבנן כדאי' בגיטין (דף כ"ז) וב"מ (דף י"ח), (ובשיטה מקובצת לב"מ (דף כ"ז) אי' פלוגתת ראשונים, דלמאן דס"ל סימנים מה"ת דאם א' נותן ס"א וב' נותן סי' מובהק דס"ל לכמה ראשונים דשוים המה ס"מ וס"א ויניח, והגאון ר"ע איגר זצ"ל בתשובה (סי' ק"ז) נסתפק בזה ולא הביא דברי ראשונים הנ"ל, וע' בש"ך ח"מ (סי' רס"ז ס"ק ב') מזה], איך פשט רב אשי מהא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט דהולכין אחר הרוב כנ"ל, הא י"ל דשא"ה משום דיש בזה סי' מקום דלא שכיח כלל דיתרמי דישחוט במקום הנקב, וכמש"כ התוס' בנדה הנ"ל, ושמא הלכתא דסי' דאורייתא ועדיף מרוב כנ"ל בס"מ, ואף להסוברין דס"א אינו שוה לס"מ אף אי סי' דאורייתא, עכ"ז כיון דמתירין ע"פ סי' לא"א ולא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש בע"כ מוכח דזהו עדיף מרובא, וכש"כ להפוסקים דס"ל לסמוך על ס"א באיסורין דוודאי תקשה זה, ואף בלא צמצום מקום מ"מ לכה"פ הוי ס"א

ואפשר לומר דרב אשי ס"ל דמקום לא הוי אף ס"א כדמצינו פלוגתת אמוראי בב"מ (דף כ"ג), ולפ"ז י"ל ג"כ כיון דמבואר (שם) אחד מ"ד ס"ל דמקום לא הוי סי' דאף כיוון מקום מושבה מסויים לא הוי סי' כפי' רש"י הנ"ל, ע"כ י"ל דגם רב אשי ס"ל כן, ולכן אף אי נחשב זה לצמצום מקום ג"כ לא חשיב סי' כלל

ועפ"ז ניחא מה שיש להקשות בחולין (דף י"א) דחד אמורא ס"ל למילף דאזיל בתר רוב מרישא של עולה ושארי אמוראי ילפי משבירת עצם בפסח ומאלי' ופרה ודחו להו, אמאי לא אמרו בפשיטות לילפותא של רב אשי מהא דלא חיישינן בכל שחיטה לשמא במקום נקב שחט ולא משכחת שום שחיטה בקדשים וכמו דאמר רב אשי בלשונו אתי משחיטה עצמה, וכפי' רש"י שם משחיטה דאיירי בה עד השתא עכ"ל, וע"ז לא היתה שייכת שום דחיי', זולת הפרכא הכוללת דהיכא דלא אפשר שאני אכן לפמש"כ ניחא משום די"ל דהנך אמוראי ס"ל כדקיי"ל להלכה דסי' מקום הוי סי' מעליא, וגם ס"ל סי' דאורייתא, או דמספקא להו, ולכן אין לפשוט מזה די"ל שא"ה דלמא סי' מה"ת, ולכן לא חיישינן לשמא במקום נקב שחט, דזה הוי סי' מקום, וזיל הכא קמדחי לי', וע"כ אין לחוש לזה משום דסי' עדיף מרוב כנ"ל, ולכה"פ ס"א הוי זה, וע"כ הוכרחו האמוראי הנ"ל להוכיח דאזלינן בתר רוב משארי דוכתי, ורב אשי ס"ל דמקום לא הוי סי' כלל, או די"ל דס"ל דכיון דלא הוי סי' מקום ברוחב הוושט אלא בארכו כה"ג לא מקרי סי' כלל דזה גרע מסי' מקום

שוב התבוננתי במה שהקשיתי לעיל על הט"ז מהא דב"מ (דף כ"ג) דחד מ"ד ס"ל דאף מקום מסויים לא הוי סי' כפי' רש"י הנ"ל, די"ל דאינו קשה משום דברור דכוונת רש"י היא דדוקא ברקתא דנהרא לא מהני מקום מסויים, דהא חזינן מרש"י דפי' דנפ"מ דאף מקום מסויים לא הוי סי', וקשה למה לא פי' רש"י כפשוטו דנפ"מ בין לשון א' לא"ד הוא בסי' מקום שאינו ברקתא דנהרא, דל"ק ס"ל דוקא ברקתא דנהרא לא מהני סי' מקום [כמו דאמרו מ"ט אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סי', אלמא דבשארי דוכתי מהני סי' מקום], וא"ד ס"ל דסי' מקום לא מהני בשארי דוכתי ג"כ, ומוכח מזה דכוונת רש"י היא דכיון דקיי"ל דמקום הוי סי' א"כ קשה איך אמרו בפשיטות מ"ט אמרו רבנן מקום לא הוי סי' ולכן מזה מוכח דכוונת הגמ' בלישנא ב' דלא קאי אלא על רקתא דנהרא, אבל בשארי דוכתי מהני סי' מקום, אך הנפ"מ הוא במקום מסויים ברקתא דנהרא כמש"כ רש"י, וכן מצאתי בעז"ה בש"מ שם שכתב כן בכוונת רש"י הנ"ל, וע"כ אינו קשה מזה על הט"ז, די"ל דוקא התם דהוא מקום הנחת החביות לכל