באר יצחק אבן העזר רכג

חזקה דאי לאו דקים לי' בגווי' לא הי' הערכי סומך עליו לחותם, וה"ה בנ"ד דאי לאו דקים להשר הממונה בגווייהו דהמה לא משקרים לא הי' סומך עליהם תמיד

ועוד נראה לי ברור ופשוט דהא זה דומה לראש ב"ד וסופר שלו דסמכינן דלא משקר מחמת אימתא וגם דהוי רק גילוי מלתא וע"כ סמכינן עלייהו להוציא ממון ונמש"כ לעיל באריכות, א"כ ה"ה בנ"ד דהא הערכי אינו חשוד להחתים שקר, רק דיש לחוש שמא טעו וסמכו על ודת המש משין והמשמשין הטעו השר הממונה, ע"ז י"ל מם זה אין לחוש ע"פ סברא דראב"ד וסופר שלו דהא על ומשמשין איתא אימתא דהמושל הממונה, וגם הא הוי עוי חלתא ודבר העשוי להגלות בקל דהא בעת שמת אחד אהה מחוייבים להגיד תיכף להשר ולבקש ממנו תכריכין אמן להמת וכל ענינים הנצרכים לו, וכ"ז דהמת א נקבר הוי עביד לגלויי בקל אם זהו שם המת שמגידים מחוב או מת אחר, א"כ הוי רק גלוי מלתא כ"ז דלא נחרהמח ואינם יכולים לקברו בלי כתיבת ראפארט מקודם הוא המח ועל הענינים המצטרכים לקבורתו, ובודאי שוחתי להגיד שקר ולהטעות את הערכי כיון דעביד לגלויי וחום ולא נשאר לחוש רק שמא השר חחם שקר שמת ווא לא מת ובזה הא אמרינן דערכאות לא מרעי נפשייהו לחתום שקר

ומצינו בכתובות (דף צ"ב) תוס' ד"ה דינא הכי דאזיל ראובן כו' שכתבו דאף גזלן מוחזק שהוציא שטר ל מירתת לכתוב שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו כו' עכ"ל, אלמא דאף בחשוד סמכינן על סברא זו דמירתת ומוציאין ממון כש"כ בנ"ד דהוי עביד לגלויי ביותר מקיום שטר דהא בקיום בעינן ב' עדים דוקא אלמא דזה לא מקרי עביד לגלויי, כש"כ במיתה דכמה פוסקים ס"ל דמקרי עביד לגלויי דמירתת לכתוב זיוף ודבר שקר שמת פ' והוא לא מת ואם יתבדה יחייב ראשו למלכות, ודאי דסמכינן על הסברא דמירתת אף בעכו"ם הא מצינו דמירתת מהני ביוצא ונכנס ובעכו"ם ובקפילא ארמאה משום דלא מרע אומנתי' כש"כ ל"ד דמירתת טפי, אך אין אנו צריכים לזה, דודאי וא דמצינו דערכאות מועיל להוציא ממון כש"כ דמהני לאיסור יבמה, דהא ע"א מועיל ביבמה לרוב פוסקים, בממון כ"ע מודי דלא מהני ע"א, וכיון דמהני ערכאות בממון כש"כ באיסור א"א ויבמה

ענף ה

וכן יש להוכיח מסוף יבמות גבי אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, וטעמא דכיון דאית לה כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא, וממון הא לא בעי דו"ח, כיוון דמועיל להוציא ממון לכן נגרר היתר האשה אח"ז, ואף מקודם שהוחזקו להשיא ע"פ העד וכמש"כ הרמב"ן שם א"כ ה"ה בערכאות כיון דמהני למישקל כתובה ע"כ וד ממילא היתר האשה להנשא, ומבואר שם בהראשונים דאף במקום דלית לה כתובה ג"כ אומרין דמותרת להנשא, שמע במים שאל"ס דאף דמוציאה הכתובה עכ"ז לא מהני להשיאה, אין הוכחה, דהא אי' בבכורות (דף מ"ו) דבסוף העדות הקילו ולא בתחלתה, וה"ה בנ"ד הוי כמו סופה

ואין לומר דאף דבשטר של ערכאות גובה, עכ"ז בנ"ד לא מהני להוציא כתובה, דהא בכתב קיי"ל דפסול משום מפיהם ולא מפי כתבם, ושטר דכשר הוא משום אן העולם, ולשיטת כ"פ הוא משום צווי המתחייב והוי צח שטר כמש"כ התוס' בכתובות (דף כ') ובש"ך (סי' ס"ק ט') וז"א שייך במש"כ שלא בלשון שטר כמו בנ"ד דהא לא עדיף מישראל שכתבו שלא בלשון שטר דאינו מועיל, הא מוכח דעדות בערכאות מועלת יותר מעדות ישראל, הא מבואר בח"מ (שם) דאין חילוק בין אם נעשה הענין א שנים או ע"א ולעולם נאמן הערכי, ואלו בישראל "א לא מהני להוציא ממון, וכן מבואר בח"מ (סי' הגהות רמ"א) דספר שכותבין בו הערכאות הוא זזו וכפי' הסמ"ע (שם) דכותבין בכרך שלהם כל דבר הבא לפניהם תמיד כנ"ל, אלמא דאף שלא נכתב כנוסח השטר ג"כ מהני, ואף דלא הוי בצווי המתחייב, ודוקא בעדות ישראל בעינן נוסח שטר כמבואר בח"מ (סי' ס"א סעי' ב', וסי' ל"ט סעי' ט') אבל בערכאות דלאו מדין עדות קא סמכינן רק משום חזקה דלא מרעי נפשייהו, ואין זה בגדר עדות רק בגדר חזקה לבד, לכן לא בעינן בי' פרטי עדות כלל, ושפיר כתבתי דכיון דגובה ע"פ הכתובה, לכן נגרר ההיתר להשיאה ג"כ אח"ז כמו בעדות בלא דו"ח

וכן יש להוכיח מקידושין (ס' ע"ב) דאי' התם א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אין זקוקה ליבם כו' רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מן הקרובים משום דס"ל לי אף ליורשי, והקשה הריטב"א כיון דנותנת לא' מקרובים א"כ מיירי דאין לו אח דאל"כ הא אח קודם לכל הקרובים בירושה והיכא דאין לו את למה צריכה לקיים התנאי הא מיתה מתירה היכא דאינה זקוקה ליבם וע"כ מיירי בזקוקה ליבם, ותי' דהסיפא דנותנת לאחיו הוי כדי שלא להיות בני' ממזרים ולחפות עליו בזינתה עכ"ל, ובאמת דוחק הוא לאוקמי הסיפא שלא מענין הרישא דקאמרי בפי' נתנה אינה זקוקה ליבם, ואי נימא דערכאות אף דמהני בממון עכ"ז לא מהני בהיתר עגונה, א"כ י"ל דמיירי היכא דערכאות העידו דמת היבם ולכן לנחלה מצי הקרובים לירד דהא בממון סמכינן על עדות ערכאות, ועכ"ז אינה יכולה להנשא לפי שעדות ערכאות אינה מועלת בהיתר עגונה מצד חומרא דערוה, כן נלע"ד, ומדלא תי' הריטב"א כן ותי' בדרך דחק מוכח דס"ל דכמו דערכאות מועיל בממון ה"ה דמהני להשיאה, ולכאורה קשה אמאי לא מתרץ הריטב"א דמיירי בנטבע במים שאל"ס ואבד זכרו, דלנחלה מצי לירד. ולהתירה הא לא מהני כמבואר בח"מ (סי' רפ"ד), אך י"ל דהא עיקר הטעם דמים שאל"ס לא מהני להשיאה הוא כמש"כ הרמב"ם והמחבר בח"מ שם דבאיסור כרת החמירו וכ"כ התוס' ביבמות (ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהא ספיקא הוי כו' דהתם משום ערוה החמירו כו' עכ"ל, משמע דיבמה לשוק לא מקרי ערוה, ובוודאי דאיסור כרת לא הוי ע"כ לא החמירו ביבמה במים שאל"ס, וע"כ ס"ל להריטב"א דגם בנטבע במשאל"ס היתה היבמה מותרת לשוק, וע"כ הוכרח לאוקמי בדרך דחוקה

ובעיקר קושית הריטב"א הנ"ל, נלע"ד לומר לשיטת הפוסקים דמומר זוקק ליבום כמבואר באה"ע (סי' קנ"ז) ובהמיר אחר שנפלה לפניו ליבום לכ"ע זוקק ליבום, א"כ להסוברים בח"מ (סי' רפ"ג) דמומר אינו יורש, ניחא בפשיטות קושיתו הנ"ל, משום די"ל דמיירי כה"ג דיש לו אח מומר וזקוקה ליבם, ואפ"ה בדין ירושה הקרובים המה היורשים ולא האח המומר

ולכאורה יש להוכיח דעדות בערכאות בכתב לא מהני' בעדות אשה, דהא מבואר בירושלמי (סוף יבמות) והובא ברי"ף (שם) ובשם תוספתא, דיפה כח עדים מכח שטר שעדים שאמרו מת פ' משיאין אשתו ומצאו כתוב מת פ' אין משיאין, ויפה כח שטר ששטר גובה מן משעבדי כו', ואי נימא דעדות בערכאות בכתב מהני' בעדות אשה כנ"ל, דלא שייך בזה מפיהם ולא מפי כתבם, דהא כבר נתבאר לעיל דנאמנותם אינה רק בגדר חזקה ולא בתו"ע ולכן לא בעי בי' פרטי עדות, וגם הא נתבאר לעיל דבעדות בע"פ אינם נאמנים אף ערכאות כמו בקונטרמסין דגיטין, א"כ ל"ל למיתני יפה כח שטר בממון הא הוי מצי למתני יפה כח שטר להורות לנו נפ"מ גם בעדות אשה כמו הרישא, והיינו בערכאות דנאמנים בכתב בעדות אשה, ובאמת אין זו הוכחה כלל, די"ל דרוצה להמציא גווני דיפה כח שטר בעדות ישראל

ובכתובות (דף ק"ז) אי' ת"ש האשה שהלכה כו' ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כחובתה כו', וע' ברש"י שם ד"ה איהי דאפסדה אנפשה כו' שכתב וכי תימא כיון דשמע' שמת תיגבה כתובתה ביחד אין ה"נ כו' עכ"ל רש"י, והמהרש"א תמה על תי' רש"י, ולפמש"כ הא י"ל בפשיטות דמיירי בשמעו ע"י ערכאות שמת דמזוני יהבינן כה"ג, דהא בממון מועיל ערכאות