באר יצחק אבן העזר רכב

להתפאר ולכן אינן נאמנים אף במסל"ת, ולכן י"ל דהוי נפ"מ מהא דחזינן דאמר רבא מודה ר"נ דפסול לעדות אשה לאפוקי ועיולי, דהא טעמו של ר"נ הוא דאף דכשר לכל עדות עכ"ז לאותו דבר החשודים עליו חשדינן לנוגעים בעדותן מאיזה הנאה וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' קי"ט ס"ק י"ח), וממילא ה"ה אם מעיד אותו העד החשוד על העריות במסל"ת שמת בעלה ג"כ אינן נאמנין כיון דהם נוגעים בעדותן להנאתן, וילפינן זה דכיון דחזינן דלאפוקי היינו במעיד שיצאה מרשות הבעל דמודה ר"נ דאינו נאמן משום דנחשד להנאתו לכן מקרי נוגע בעדות ואף במסל"ת אינו נאמן מה"ט, וכן בהא דחזינן דלעיולי ג"כ פסול דהוי נוגע בעדות משום מים גנובים דרוצה באיסור החמור דא"א [ואף דבלא"ה אסור לבא אלי' בלא קידושין לשיטת הרמב"ם דעובר על איסור מה"ת בבעל בלא קדושין, עכ"ז מקרי נוגע משום דרוצה באיסור חמור דא"א], א"כ ה"ה במעיד במת היבם כדי שתנשא היבמה לשוק ואם יש לפנינו א' דנתקשר עמה בת"כ וכה"ג דמיד אחר עדותו להתירה מוכן לישאנה דאז לא הוי נוגע, דהא מיד אחר עדותו תהי' א"א, ועכ"ז פסול לעיולי דהוי נוגע, דהא כ"ז דלא נתוודע לה ההיתר שמת היבם אינה יכולה להנשא מחמת זיקת היבם, וע"כ מעיד שמת יבמה כדי שתנשא לאיש תיכף ותהא אסורה עליו באיסור חמור [דהא א"א חמור' מאיסור יבמה לשוק], ולכן אף במסל"ת אינו נאמן, ולכן י"ל דאף רבא דאמר מודה ר"נ דפסול לאפוקי ולעיולי ס"ל ג"כ דהלכה כר"ש דכשר, אך הא דאמר מודה ר"נ כו' הוא כדי שנידוק מזה דלדידן ג"כ הוי נפ"מ דיהא פסול אף במסל"ת משום דהוי נוגע בעדות, ולפ"ז מוכח דמסל"ת מועיל בעדות יבמה, דאל"כ מאי נפ"מ מהא דאמר דלעיולי פסול, דאין לומר נפ"מ בעדות אשה שמת בעלה להיכא שמוכן א' תיכף לישאנה מיד אחר העדת העדות, ונתקשר בשבועה ע"ז, דהא אי נימא דהוי משקר ובאמת אינו מת א"כ הוי בלא"ה עליו באיסור חמור דא"א, ואין זה נפ"מ אלא גבי יבמה, והרי"ף לשיטתו דע"א נאמן ביבמה ובפרט דגרס בדברי רבא דפסול לעיולי ג"כ, ורבא הא ס"ל דע"א נאמן ביבמה, ולכן י"ל דרבא אמר זה להורות לנו דנפ"מ גבי יבמה, ומוכח מזה דאף מסל"ת נאמן ביבמה, ולכן הביא הרי"ף להך מימרא דרבא אף דפסק כר"ש, משום דהוי נפ"מ גבי מסל"ת ביבמה ובא"א

ובשיטת הרא"ש שהוכיח מהא דאמר דמודה ר"נ דבין לאפוקי ובין לעיולי פסול דמוכח דכשר לכה"ת אין לומר דנפ"מ למסל"ת בעדות אשה, דהא שיטת הרא"ש דהא דחשוד על עריות מיירי במתייחד עמהן, א"כ לא הוי נוגע רק מדרבנן וכמש"כ הב"ש (סי' מ"ב ס"ק כ'), א"כ כשר להעיד דמת בעלה אף בלא מסל"ת, דהא גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ועוד י"ל דהרא"ש לשיטתו דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה ליכא למימר דהוי נפ"מ גבי מסל"ת ביבמה, אך י"ל דנפ"מ מהא דאמרו דבין לאפוקי ובין לעיולי פסול משום נוגע, דהא קיי"ל דתחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול, ואלו בפסול נוגע קיי"ל דאף תחלתו בפסול ג"כ כשר כמבואר בב"ב (דף מ"ג) ובח"מ (סי' ל"ג), ולכן אין ראי' מהרי"ף להקל במסל"ת ביבמה, וע"פ הכלל דסי' ז' נתבאר כבר דקשה להקל בזה

ענף ד

לכן נל"ד להקל בנ"ד מטעם אחר, דהא קיי"ל דכל השטרות העולים בעש"ג כשרים כמבואר בגיטין (דף ט' וי"א) משום דלא מרעי נפשייהו ומוציאין ממון ע"י והא ע"א אינו נאמן להוציא ממון ומ"מ מועיל ערכאות בממון א"כ כש"כ ביבמה לשוק דמועיל ע"א, דכש"כ דמהני ערכאות להשיאה, ומבואר בח"מ (סי' ס"ח סעי' א' בהגה) דספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם (נימוק"י בשם הרשב"א) עכ"ל הרמ"א, אלמא דכל מה שנכתב בערכאות כפי הנהוג בזמנינו שכותבין בו כל דבר הבא לפניהם וכמש"כ הסמ"ע (שם ס"ק ו') דגם בזה שייך לא מרעי נפשייהו להעיד שקר, וכש"כ אם כתבו כן המושלים ע"י פקודת השר הגדול המושל עליהם, ומחוייבים ע"ז ע"י פקודת המלך, וזוהי אומנתם להשיב על שאלת השרים אשר עליהם, ודומה ג"כ לראש ב"ד וסופר שלו דגיטין (דף י"ט) דמחמת אימתא דאית לי' ועביד לגלויי נאמן ביחידי שסומכין עליו לחתום ומוציאין ממון כמש"כ התוס' (שם דף ט'), וגם דהוי עביד לגלויי ודאי דלא מרעי נפשייהו לחתום שקר, ואף דמצינו בב"מ (דף כ') דממונא מאיסורא לא ילפינן, היינו דוקא בתחלתה אבל בסופה מצינו דהקילו רבנן יותר בא"א כמבואר בבכורות (דף מ"ו) ע"ש, וגם הא מצינו ביו"ד (סי' פ"ו) באומר מעוף פ' דמהני אף בא"י, ואף דנ"ד הא אתחזק איסורא עכ"ז היכא דיש חשש דיתבדה ויחייב ראשו למלכות ואית אימתא יותר מראש ב"ד וסופר שלו דמהני להוציא ממון, כש"כ באיסור א"א ויבמה לשוק, ולא מרעי נפשייהו לחתום שקר. **הג"ה (ודע דכל הדברים האמורים בתלמוד בענינים כאלה סובבים על הימים הקדמונים, אבל האידנא אין לחוש לזה כמבואר לכל, ולכן כאשר היטיב המיניסטער ברוב חסדו הטוב, על דבריו נסמוך בלא פקפוק, וכגון דא צריכין אנחנו לאודועי כ' כל הדברים אשר כתבנו בענינים כאלה, אין כוונתנו על ימינו אלה, אענם רק לפלפל בדברי הקדמונים בזמניהם כידוע, לדעת שאם קרה להם דבר כזה בימיהם איך היו דנים, וכעין פלפולינו בעניני קדשים וטהרות אף שאינן נוהגין בזמן הזה

].** אך לכאורה יש להוכיח מגיטין (דף כ"ח) גבי שמע מן קונטרמסים פ' מת או נהרג אין משיאין אשתו ופריך הגמ' הא הוי מסל"ת ומהימן, ואמאי לא מקשה בפשיטות דהא הוי ערכאות ומהימני, ומוכח מזה דעדות ערכאות לא מהימנא בעדות אשה, אמנם באמת אין זו הוכחה כלל לפי מש"כ הרא"ש בגיטין (דף י"א) בסוף הסוגיא דכל השטרות העולה כו' דדווקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל לעדות בעל פה בשקר מרעי נפשייהו ע"ש והא דגיטין גבי שמע מקונטרמסין לא הוי בגדר עדות בערכאות משום דהתם הא מיירי בעדות בע"פ, אבל בחתמו עדותם בשטר וודאי מועיל דלא מרעי נפשייהו לחתום שקר

ואכתי יש לעיין בנ"ד, דהא שיטת הרא"ש והובאה בח"מ (סי' ס"ח) בהגהות רמ"א, ובסמ"ע (ס"ק ה') שביאר דעתו דבעינן שיהא כל הענין נעשה לפניהם היינו ההלוואה והמכירה, אבל אם העדים מעידים לפני הערכי והערכי אינו יודע גוף הענין רק מקיים חתימתן לא מהני, ומה"ט פסקו בח"מ (סי' רכ"ה) דאם טרף השדה בערכאותיהם יכול לומר אחוי טירפך ואשלם לך, ולפ"ז בנ"ד הי' להם לחוש [בימים הקדמונים] שמא אותם שרים הממונים בערכאותיהם אינם רואים בעצמן את המת רק המשמשין בשפיטאל המה מגידים להשר והמושל הממונה עליהם, א"כ אפשר דבזה לא שייך לומר ערכאות לא מרעי נפשייהו, ואף דנימא דגם המשמשין מקרי בכלל ערכאות, עכ"ז הא המשמשין בעצמן אינם חותמין רק מגידים להשר שעליהם והוא כותב וחותם ע"פ, וכבר כתבתי דלעדות בע"פ מרעי נפשייהו, א"כ אף שהשר חותם ע"ז, עכ"ז הא אינו יודע עצם הענין רק שסומך על המשמשין, ע"כ יש לחלק עדיין ולומר דזה לא הוי בכלל שטרות בעש"ג

אמנם גם זה אינו חשש, דהא כתב הרשב"א והובא בב"י בח"מ (סי' ס"ח)] דבמקומות שהערכי מעמיד נער במקומו לכתוב והוא אינו יודע, ואעפ"כ מקיים השטר שכתב הנער, דלא חיישינן כלל, וסמכינן אחזקה דלא מרעי נפשייהו ולא הי' מקיים כלל אי לאו דקים לי' מתחלה בי' דלא הוי משקר בי' מעולם עכ"ל, ולפ"ז נ"ד ג"כ אי לאו דקים לי' להשר הממונה על השפיטאל שמשמשיו אינם משקרים לא הי' סומך עליהם, ודוקא בעדים דעלמא חיישינן דמשקרי, משא"כ היכא שסומך הערכי עליהם תמיד ודאי קים לי' דלא מרעי נפשייהו לשקר, ואין לחלק דדוקא התם שהנער כותב, אפשר דגם בזה שייך לומר דלא מרעי נפשייהו לכתוב שקר, משא"כ בנ"ד דלא כתבו המשמשין כלל רק מגידים בע"פ, דז"א דהא הנער בעצמו אינו ערכי, א"כ אף שחותם ג"כ הא זה לא מהני בהדיוטות רק דבעינן ערכאות הממונים לזה, ואפ"ה סמכינן על