באר יצחק אבן העזר רכא

אמאי נקט ר"ע הקו"ח מצרתה ולא נקט חמותה דהיא ראשונה מהחמש נשים כמבואר ביבמות וגיטין, אך אי נימא דר"ע אשמועינן רבותא בצרתה דאף דמהימנא ע"ע, וה"א הואיל ונאמנת ע"ע תהא נאמנת על חברתה, כמו ביבמה דחזינן דצרתה עדיפא מע"א לר"א, וכן לרבנן דאשמועינן רבותא בזה כמש"כ הב"ש, ע"כ י"ל דר"ע אשמועינן רבותא דאף בצרתה המעידה ע"ע דעדיפא מנשים דעלמא דאינה נאמנת על חברתה וכת"ק דר"א, ואפ"ה נאמנת להביא גיטה אף שאינה מעידה ע"ע כלל רק על חברתה, אלמא דהחמירו חכמים במיתה טפי מגט א"כ כש"כ במה דנאמנת במיתה דנאמנת בגט, וכן דרך כל קו"ח במהדרי אחר רבותא יתירה לחזק את הקו"ח, ומדלא מתרץ הגמ' כן דאז הי' מדוקדק לשון התוספתא הנ"ל מוכח דס"ל לסתמא דגמ' דאין סברא לומר דצרתה עדיפא מנשים דעלמא, דאי נימא דנשים דעלמא אינן נאמנות כש"כ צרתה אינה נאמנת אף במעידה ע"ע, ולכן דייק הגמ' שפיר מדלא עבד ר"ע קו"ח מנשים דעלמא שאינן נאמנות במיתה כו', דמוכח דנשים דעלמא מהימני אך צרתה אינה נאמנת, וכמו דדייק הש"ס התם דנשים שאמרו חכמים הוא דלא מהימני הא אשה בעלמא מהימנא, כן נדייק ממשנה דשתי יבמות הנ"ל דדוקא צרתה אינה נאמנת אבל ע"א ונשים דעלמא נאמנות ביבמה, ולר"א דס"ל צרתה נאמנת כש"כ דע"א ונשים נאמנות ביבמה, אכן לפי צד האיבעיא דר"ש שהי' מסתפק לומר דע"א ביבמה לא מהני אז מוכרח לומר דהי' ס"ל לר"ש דצרתה עדיפא מע"א וכסברת הב"ש הנ"ל, אבל לסתמא דגמ' דיבמות (דף קכ"ב) הנ"ל מוכח דאין סברא לומר דצרה עדיפא מע"א ונשים דעלמא, ומוכח מכ"ז דע"א וה"ה נשים נאמנות ביבמה

ונתבאר בעז"ה דשפיר כתבו להקל בע"א ביבמה, וה"ה דאשה וקרוב ג"כ נאמנין, ועיקר הוכחת הנו"ב (מה"ת סי' קמ"ו) שהוכיח דביבמה אינן נאמנים פסולי עדות הוא ע"פ מה שהוכיח מיבמות (דף צ"ד) מקושייתו שהקשה שם והובא' לעיל, אכן לפמש"כ לתרץ לעיל נדחתה הוכחתו, ולפ"ז יש להקל בנ"ד, אי נימא דנ"ד הוי מסל"ת לפמש"כ המהרי"ק (סי' קכ"א) דמסל"ת עדיף מאשה, ושפיר פסק הרמב"ם והמחבר דמסל"ת מהימן ביבמה

ואין להקשות דהא לדידן עדיפות נשים מצרה, דנשים בעלמא מהימני וצרתה אינה נאמנת, ואלו גבי יבמה ס"ל לר"א דצרה עדיפא מנשים דעלמא ופליגי בסברות הפוכות משום די"ל דעיקר הטעם דע"א ונשים אינן נאמנות ביבמה משום דלא דייקת, לכן בצרה דדייקת ע"ע מועיל דיוקה על חברתה כדס"ל לר"א, משא"כ בעלמא דשייך דייקא עדיפות נשים מצרה לדידן דשונאתה, אבל לר"ע שפיר כתבתי דאי נימא דנשים בעלמא לא מהימני במיתת הבעל משום דעל ברי של אשה לא סמכינן היכא דלא שייך דייקא כ"כ, אבל היא ע"ע דייקא ביותר שלא תהי' מוחזקת לשקרנית במזיד ולכן נאמנת לומר מת בעלה כדמוכח שם ובירושלמי יבמות (ריש פ' ט"ו) אף מקודם שהוחזקו, א"כ כמו בצרתה גבי יבמה דמצינו דמחמת דיוקה סמכינן להתיר חברתה, ה"ה בכל מיתת בעלה, כיון דע"ע דייקת יותר ונאמנת ע"ע, כן יהא מועיל גם על חברתה לר"ע. ענף ג

ואכתי יש לפקפק בנ"ד דכיון דכתבו דע"י מה שבקש הרב דסלאנים מהמיניסטער לשלוח את היבם לחלוץ ליבמתו והמושלים דבאלניצע השיבו בתשובתם על שאלת המיניסטער, א"כ אפשר דזהו דומה לאי' חברינו דלא הוי מסל"ת, וגם הא הזכירו שם האשה ומבואר בירושלמי דבמזכירין לו שם האשה לא הוי מסל"ת וכפי שהאריכו האחרונים בתשובותיהם, ולכן קשה לכאורה להקל בנ"ד

וזולת זה אין אני רוצה לדון בנ"ד אם מקרי מסל"ת משום דאף דהרמב"ם והמחבר פסקו דמסל"ת נאמן ביבמה, עכ"ז צ"ע לדינא, דהא מבואר באה"ע (סי' ז' סעי' ב' בהגה) דמסל"ת פסול לעדות שבוי' ויש מקילין עכ"ל, וטעם הדבר מבואר בב"י (שם) בשם תשובת הרא"ש שכתב דמסל"ת אינו מועיל רק בעדות אשה שהיא בעצמה נאמנת במיתת בעלה, משא"כ בשבוי' דהיא בעצמה אינה נאמנת ע"כ לא מהימן מסל"ת, וכן הרב המגיד אף שכתב מתחלה דמסל"ת נראה דמהימן בעדות שבוי' עכ"ז מסיק אח"ז דיש לעיין בזה, והובא בב"י שם, ומהגהת הרמ"א נראה דדעתו כדעה ראשונה דס"ל דמסל"ת אינו נאמן בשבוי' מדכתב דעה אחרונה בשם יש מקילין, וכללא הוא דהיכא דכתב הדעה הראשונה בסתם וסברא אחרונה בשם י"א דהלכה כדעה ראשונה, וטעם הסוברין דמסל"ת אינו נאמן בשבוי' הוא משום דחיישינן שמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת וכמש"כ הרמב"ם בע"א בקטטה, ואף להחולקים וס"ל דלא חיישינן לשכרתו היינו משום דאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, וז"א שייך אלא בישראל המעיד בעדות אשה שמת בעלה דלא חיישינן לשכרתו, דהא היא בעצמה נאמנת לומר מת בעלה ולא חשדינן אותה למשקרת, וע' בב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ז) מזה, משא"כ היכא דאינה נאמנת בעצמה לכן חשדינן אותה למשקרת, ושמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת, ולפ"ז ביבמה דקיי"ל דאינה נאמנת לומר מת יבמי לכן לא מהימן מסל"ת כמו בשבוי', וע"כ אף אם יש מקום לומר דנ"ד מקרי מסל"ת כמש"כ כת"ה, עכ"ז קשה להקל בו נגד כל הפוסקים הנ"ל, וכש"כ דיש להחמיר מן דין ס"ס, ספק שמא הלכה כשיטת הפוסקים דאף ע"א אינו מהימן ביבמה וכש"כ מסל"ת, ואת"ל דע"א מהימן ביבמה, אכתי ספק שמא הלכה כשיטת הפוסקים דס"ל לכלל דהיכא דהיא בעצמה אינה נאמנת גם מסל"ת לא מהימן, בפרט דדעת הרמ"א בשבוי' להחמיר במסל"ת, וגם הב"ש (סי' קנ"ז ס"ק ב') גבי הכרת אחיו כתב להחמיר בו ע"ש, ותמהני על האחרונים שלא העירו מזה כלל גבי עדות יבמה

ואף שנ"ד הוי בריחוק מקום ולא, שייך כ"כ לומר שמא שכרתו עכ"ז קשה להקל ע"פ סברא חיצונה מה שלא מבואר בפי', אכן לפמש"כ לעיל דלכן אינה נאמנת לומר מת יבמי, משום דכיון דבניסת במזיד לא מיתסרא לכן לא שייך דייקא בזה, ע"כ במסל"ת דאז תהא ניסת בשוגג יש לדון עדיין דתהא מותרת להנשא ע"י מסל"ת משום דדייקת ומינסבא, לכן שפיר פסק הרמב"ם דמסל"ת מועיל ביבמה, ואינו קשה מהא דשבוי', משום דכללא הוא דהיכא דשייך דייקא אז מותרת להנשא, ולפי שלא משמע כן מהפוסקים בהטעם דאינה נאמנת לומר מת יבמי, לכן קשה להקל במסל"ת ביבמה ע"פ הכלל (דסי' ז') הנ"ל

ובסנהדרין (דף כ"ו) אמר ר"נ החשוד על עריות כשר לעדות ור"ש פליג ארבעין בכתפי' וכשר ולכן ס"ל דפסיל לעדות ואמר רבא ומודה ר"נ לעדות אשה שפסול, וכתב שם הרא"ש דהלכה כרב נחמן דכשר לעדות משום דרבא דאמר ומודה ר"נ ס"ל כוותי', והרי"ף כתב דהלכה כר"ש, והביא ג"כ להך מימרא דרבא דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי כגירסתם, וקשה על הרי"ף כיון דהכריע כר"ש, א"כ מה נפ"מ במה שהביא דפסול לעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי, וכן מצאתי במראות הצובאות (סי' ו' ס"ק כ"ט) שהקשה דכיון דשיטת הרי"ף שם דמיירי בידוע דבא על עריות והוי פסול מה"ת לכל עדות, א"כ ידעינן ממילא דלא מהימן להעיד בעדות אשה שמת בעלה כמו כל פסולי' מה"ת, וע' בת"מ באה"ע (סי' מ"ב ס"ק ט"ו ובב"ש (שם ס"ק כ'), וזולת זה קשה ג"כ איך פסק כר"ש הא חזינן לרבא דבתראה ס"ל כר"נ כהוכחת הרא"ש, דאל"כ ל"ל לרבא לומר דמודה ר"נ דהא אין נפ"מ מזה כלל

וע"כ נראה לומר דשיטת הרי"ף היא דמסל"ת מהימן אף בעדות יבמה, והב"ש הכריע סי' י"ז ס"ק י"ג) בהא דחמש נשים שאין נאמנות דאף במסל"ת אינן נאמנות, משום דאיכא חשש דנוגע בעדות לאיזה הנאה וחשדינן להו למשקרי כמו שהאריך שם המראות הצובאות. וכמו דמצינו בגיטין (דף כ"ח) בערכאות שהיו בימיהם] שאומרים פ' נהרג ע"י דחשדינן במשקרי ונוגעים בעדותם