באר יצחק אבן העזר רכ

דהרמב"ם ס"ל כהריטב"א דניסת במזיד לא קנסו, והא שלא הובא זה בהרמב"ם, י"ל דסמך על מש"כ דבזינתה לא נאסרה על יבמה, וניסת במזיד דומה לזנות כמש"כ התוס', וגם הסברא נותנת כן, ולא נמצא מפורש זה הדין בגמ', וזוהי כוונת הרמב"ם שכתב דכיון דהוי איסור לאו ולא נאסרה על היבם, וכמבואר בסוטה (דף י"ח) דלרבנן דאין ממזר מחייבי לאוין לא נאסרה על היבם, אך לר"ע דמשווי חייבי לאוין ככריתות לכן נאסרה על היבם כמו בא"א, וכיון דקיי"ל דאיסור לאו שאני מחייבי כריתות בזה, וע"כ קל בעיני' האיסור כיון דלא נאסרת עליו, ופסק כרבא דכתבתי לפרש אליבי' דלא הי' קשה לי' מהא דהיא עצמה תוכיח כו', וע' בהמ"מ (פ"ב מה' יבום ה' י"ט) ובלח"מ שם, ובב"ש (סי' קנ"ט ס"ק א')

ועפ"ז ניחא מה שכתב הרמב"ם דאף מסל"ת נאמן בעדות יבמה, ולכאורה קשה אמאי לא חיישינן שמא שכרתו להא"י שיעיד במסל"ת כדי להתירה וכמו בע"א בקטטה שכתב הרמב"ם דחיישינן שמא שכרתו, ואף להחולקים עליו וס"ל דלא חיישינן לשכרתו דאם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, זה אינו שייך אלא בישראל אבל לא בא"י, ובכל עדות אשה לא חיישינן שמא שכרתו משום דהא לא חשדינן אותה למשקרת דהא נאמנת לומר מת בעלי, משא"כ ביבמה דאינה נאמנת לומר מת בעלה משום דחשדינן למשקרת כמו כן יש לחוש לשכרתו, והב"ש (סי' י"ז ס"ק ל"ו) כתב דלכן לא חיישינן לשמא תשכור נכרי שיעיד במסל"ת דמחמת חומרא שהחמירו עלי' בסוף הקילו בתחלתה כו' עכ"ל הב"ש, וז"א שייך ביבמה דס"ל להרמב"ם דלא דייקא, ודוחק לומר דעכ"פ דיוק קצת הוי וכמש"כ התוס' וע"כ לא חיישינן לשכרתו, אך לפמש"כ דלכן לא דייקא ביבמה משום דכיון דאינה נאסרת על היבם משום דהוי נישאת במזיד אם אמרה מת בעלי וכשיטת הריטב"א, משא"כ בניסת ע"פ עכו"ם מסל"ת דאז אם ניסת הוי נישואי שוגג ונאסרה על היבם ע"כ שייך לומר דייקא ומנסבא, ולכן לא חיישינן לשמא שכרתו מחמת חומר שהחמרת בסופה וכמש"כ הב"ש כנ"ל

ענף ב

והנה הנו"ב שם כתב להוכיח מקושיא הנ"ל, דאף רבא דיליף בקו"ח דע"א מהימן ביבמה דז"א אלא בעד כשר ולא באשה וקרוב, אבל לפמש"כ לתרץ קושיית הנו"ב הנ"ל, א"כ גם באשה וקרוב ג"כ שייך קו"ח הנ"ל להתיר ע"פ אשה וקרוב ביבמה, לכן שפיר כתב הרמב"ם דאף אשה וקרוב ומסל"ת מהימני ביבמה

ולכאורה יש להוכיח כהנו"ב הנ"ל דכתב דאף לשיטת הרי"ף אין להקל אלא בעד כשר ולא בקרוב ואשה, דהא ביבמות (דף ל"ט) אמרו גבי ואשתמודעינהו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א עדים דוקא וח"א אף אשה וקרוב והלכתא אף ע"י אשה וקרוב דגילוי מלתא בעלמא הוא, והרמב"ם (בפ"ד מה' יבום) כתב דהא דנאמנת אשה וקרוב בהכרת אחיו משום דזהו דבר העשוי להגלות וכמו שבארנו בה' גירושין, עכ"ל, וכ"כ המרדכי (בפ' מצות חליצה) דמשום עיגונא הקילו בזה והימנוהו לקרוב או אשה, ולכאורה י"ל דמאן דס"ל דע"א נאמן להעיד דזהו אחיו של פלוני דה"ה ס"ל דע"א נאמן ביבמה משום מלתא דעבידא לגלויי כו', ומאן דס"ל דבעי עדים דוקא ס"ל דע"א אינו נאמן ביבמה, אבל לפמש"כ הריב"ש בתשובה לבאר הטעם דלכן מהימן קרוב בהכרת פ' משום דעביד לגלויי בקל, וע"כ מהימן קרוב או אשה בהכרת שמו של הלוה כמבואר בח"מ (סי' מ"ט) [והוכיחו שם הפוסקים למילף זה מהא דקרוב נאמן בהכרת אחיו כמבואר ביבמות הנ"ל], ואף דקיי"ל דיורשים אינן נכנסין לנחלה ע"פ ע"א אפ"ה שם בח"מ גבי הכרת שמו של הלוה מהימן, והטעם הוא כמש"כ הריב"ש דשאני הכרת שמו דזהו עביד לגלויי ביותר ובקל ע"ש א"כ קשה מ"ט דמ"ד דבעי עדים בהכרת אחיו הא ע"א נאמן במיתת היבם משום דעביד לגלויי ודייקא קצת כמש"כ התוס', וה"ה בהכרת אחיו יש ג"כ דייקא קצת אם יוודע אחר החליצה דזהו אינו אחי המת וניסת באיסור, ואין לומר כיון דקיי"ל כמ"ד דקרוב מהימן ביבמה בהכרת היבם לכן פסקינן דע"א מהימן במיתת היבם, דגם ז"א דהא חזינן דהכרת שמו הוי ביותר עביד לגלויי מעביד לגלויי דמיתה כמו שהאריך הריב"ש בתשובה, ולכן י"ל דאף מאן דס"ל דמהימן בהכרת אחיו מודה דאינו נאמן במיתת היבם, א"כ מנלן לחלוק על רבינא או רב אחא דבתראי נינהו דחד מהם ס"ל בפשיטות דאין ע"א נאמן ביבמה מכש"כ דהכרה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וקשה על הסוברים דע"א נאמן ביבמה, וגם על הרי"ף דפסק כן דהא פי' טעם אחר בהא דנאמן ע"א וקרוב בהכרת אחיו וכמש"כ הג"פ בפי' (סי' ק"כ ס"ק י"ד), וזהו הטעם אינו שייך על עדות מיתת היבם, אך לפמש"כ הנו"ב הנ"ל דאף דע"א נאמן במיתת היבם עכ"ז אשה וקרוב לא מהימני, ומבואר ברא"ש (פ"א דב"מ) דלשון עדים קאי ג"כ על ע"א וכמש"כ התה"ד (בסי' רל"ח), לכן י"ל דמאן דאמר בעדים היינו דבעי עכ"פ עד כשר, וכמו בע"א ביבמה דקרוב ואשה לא מהימני, ומאן דס"ל דקרוב ואשה מהימני היינו משום דגילוי מילתא דהכרת אחיו עדיף מגלוי מילתא דמיתה, או כהטעם של הרי"ף, ומוכח לכאורה מזה כהנו"ב הנ"ל, וע' בנו"ב (מה"ק סי' צ"ג), אך יש לדחות ההוכחה הנ"ל בכמה גווני

ובעיקר הך מילתא קשה לי מהא דיבמות (דף ק"כ) דאמרו במשנה שם שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו כו', ופי' רש"י לפי שאין יבמה מעידה על חברתה כו', ואי נימא דע"א אינו נאמן ביבמה דמת היבם, תיפוק לי' בלא"ה אינה נאמנת, ואף בלא שנאה ג"כ, אינה נאמנת דלא עדיפא מע"א, וכן קשה (שם דף קי"ז) דתנן יבמתה בחמש נשים, ת"ל בלא"ה אין ע"א מהימן ומאי קמיבעי לרב ששת, ואף די"ל דיבמתה דלעיל הכוונה דמעידה דמת בעל האשה וכדמוכח שם בתוס' ד"ה חוץ מחמותה כו', עכ"ז תקשה מאי קמיבעי לר"ש באיבעיא ראשונה אם ע"א נאמן ביבמה להעיד דמת בעלה דמרחמא לי', ת"ל דנאמנת מהא דתני יבמתה כנ"ל וצ"ע

והב"ש סי' קנ"ח סק"ד) הקשה לשיטת הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה דל"ל להטעם דצרה אינה נאמנת להעיד על חברתה ת"ל בלא"ה א"נ, וצ"ל דה"א הואיל ונאמנת ע"ע דמת בעלה נאמנת על חברתה עכ"ל הב"ש, והב"ש הרגיש במה שכתבתי, רק יותר ה"ל להקשות אליבא דכ"ע מאי קמיבעי לר"ש ת"ל מן משנה זו, וסברת הב"ש בתירוצו יש להסביר משום דעיקר הך דע"א אינו נאמן ביבמה הוי משום דסניא לי' לא דייקת, אכן כשמעידה ע"ע דדייקת ע"ע וה"א דנאמנת על חברתה, אשמועינן דאפ"ה אינה נאמנת משום שנאה, ושפיר בעי ר"ש, וכה"ג מצינו בסנהדרין (דף י') בתוס' ד"ה אצל אשתו כו' דמגו דמהימן להורגו מהימן להורגה, ולפ"ז מתורץ מה שיש להקשות מר' אליעזר דס"ל שם במשנה דצרה מעידה לחברתה ואי ע"א אינו נאמן במיתת היבם כש"כ דצרה אינה נאמנת, ומוכח דע"א נאמן ביבמה ובזה לא מצינו חולק על ר"א דלא מפשינן פלוגתא, אך לפמש"כ הב"ש הנ"ל אינו קשה די"ל דצרה עדיפא מע"א דהואיל דנאמנת ע"ע נאמנת על חברתה, ושפיר בעי ר"ש אם ע"א נאמן ביבמה, וע' בתוס' (שם) ד"ה מ"ט דר"א כו'

אכן מסתמא דגמ' מוכח דאין סברא לומר כלל דצרתה עדיפא מע"א דעלמא, דהא ביבמות (דף קכ"א) אמרו וסבר ר"ע ע"פ אשה לא והא תניא רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח ומה נשים שאמרו חכמים אינה נאמנת לומר מת בעלה נאמנת להביא גיטה זו שנאמנת לומר מת בעלה אינו דין שנאמנת להביא גיטה ומשני כאן קודם שהוחזקו כו', וקשה מנ"ל להוכיח דנשים בעלמא מהימני הא י"ל דר"ע נקט רבותא דאף יבמתה וצרתה שמעידין ע"ע דהא אף הנה בכלל נשים שאמרו חכמים, וה"א כר"א דנאמנין קמ"ל ר"ע רבותא יתירה לחזק הקו"ח ואף כה"ג דמעידה ע"ע מ"מ אינה נאמנת, ועוד דהא הך ברייתא דר"ע אמר אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח היא תוספתא דפ"ב דגיטין ושם אי' בזה הלשון אמר ר"ע מה צרתה אינה נאמנת לומר מת בעלה כו' זו שנאמנת לומר מת בעלה כו', ויש לדקדק