באר יצחק אבן העזר ריט

דלית לן דרב המנונא אכן לשיטת הרא"ש דס"ל ע"א אינו נאמן ביבמה, אז מוכח מרב דאמר נישואין יש בה דמיחלפה כו' דע"כ מיירי בניסת במזיד דאלו בב' עדים הא ס"ל לרב דמותרת לחזור, א"כ מוכח לשיטתו שפיר דאף בנישואי מזיד קנסו ג"כ, ולכן כתב הרא"ש דאף במזיד קנסו, אבל המחבר דכתב דע"א נאמן ביבמה ולא הביא כלל שיטת הרא"ש הנ"ל כמבואר (בסי' קנ"ח), א"כ שפיר יש לפרש דהא דרב דאמר נישואין יש בה דמיירי בניסת בע"א, אבל במזיד י"ל דלא קנסו וכשיטת הפוסקים הנ"ל, לכן צ"ע על המחבר דלא הביא כלל להך דיעה אף בשם יש אומרים וכגרזמיתא הבאה באחרונה, ובפרט בשל סופרים דלקולא

אמנם יש להוכיח דשפיר כתב המחבר דאף בניסת במזיד ביבמה קנסו, דהא אי' ביבמות (דף צ"ד) דא"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח אלא איהי מ"ט לא מהימנא דסניא לי' כו', וקשה הא י"ל דשאני איהי דלא שייך כלל לומר ביבמה הניסת ע"פ עצמה דייקא ומינסבא, דהא עיקר דייקא ומינסבא הוי משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ותאסר על הבעל הא', וכמש"כ כל הפוסקים, וע' ביבמות (דף צ"ג) בתוס' סד"ה ע"א ביבמה מהו כו', לכן אי נימא דניסת במזיד לא קנסו ביבמה י"ל דבאמת לא אמרינן סניא לי', והא דהיא עצמה אינה נאמנת לומר מת יבמי, היינו משום דבהיא אומרת מת יבמי ונתוודע אח"כ ששקר אמרה, א"כ הוי נישואיה נישואי מזיד וניסת באיסור, ואי נימא דניסת במזיד לא קנסו לאוסרה על היבם א"כ י"ל דשאני היא עצמה דלא דייקת כלל דהא אין כאן חומר בסופה דהא לא קנסו בניסת במזיד, אבל בניסת עפ"י ע"א דהוי ניסת בשוגג עפ"י העד לכן אף דנתוודע ואח"כ ששקר אמר העד עכ"ז לא עברה רק בשוגג עפ"י העד וקנסו בזה לאוסרה על היבם, ושייך בזה לומר דייקא וא"כ קשה איך אמרו בגמ' היא עצמה תוכיח, ומוכח מסתמא דגמ' הנ"ל דגם בניסת במזיד קנסו ונאסרת על היבם, ולכן שפיר אמרו דהיא עצמה תוכיח, ומזה הוכיח המחבר דאף בניסת במזיד קנסו, ואינו דומה לזינתה דקיי"ל דמותרת להיבם, משום דהא הי' שם נישואין עכ"פ דגזרו גם בזה אטו אשה שהלך בעלה למדה"י, ואף דכתב הנו"ב (מה"ק סי' מ"ב) דאף אם לא יהי' חומר בסופה דק נגד הב ולא נגד הראשון דג"כ שייך דייקא בזה, עכ"ז יש לדון דאי נימא דבניסת במזיד לא קנסו ודינו כמו זנות, ובזינתה הא פסק המחבר (סי' קנ"ט סעי' ג') דגם להבועל לא קנסו, וכמש"כ הב"ש (שם ס"ק ט') לפקפק על מש"כ הרמ"א בשם הנימוק"י שם לאסור להבועל ע"ש, א"כ הא בנישואי מזיד לא אסרו גם על הב' אם לא קנסו לאוסרה

ואפשר לומר דהנ"י דס"ל דגם בנישואי מזיד לא קנסו אינו קשה עליו מהא דאמרו היא עצמה ומונית משום דאין לומר דהא דאינה נאמנת לומר מת יבמי היינו משום דלא שייך בזה דייקא כנ"ל, דהא י"ל דעכ"ז שייך דייקא ומנסבא דהא יהא חומר בסופה גבי הב', דאף דדינו כמו זנות מ"מ הא גם בזינתה נאסרת להבועל, ואזיל הנימוק"י לשיטתו דס"ל דאסורה להבועל, אכן בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל יש לפלפל הרבה ואכמ"ל

ולולא דברי הראשונים הי' נלע"ד להוכיח מסוגיא הנ"ל כשיטת הריטב"א והנימוק"י הנ"ל, דהתוס' (שם דף צ"ב) בד"ה אבל חכמים אומרים כו' הקשו מהא דאמרו לקמן בסוגיא דע"א ביבמה מהו לר"ע איצטריך דס"ד הואיל ואמר ר"ע יש ממזר מחייבי לאוין כו' דמשמע דלר"ע ליכא קלקולא בנישאת לשוק, א"כ ס"ל ההיא סוגיא נל"ק דרב גידל משום דלל"ב דר"ג דגזרו אטו אשה שהלך בעלה למדה"י, איכא קלקולא גם לרבנן ע"ש, ולפמש"כ יש לתרץ קושית התוס' הנ"ל משום די"ל דגם הך סוגיא ס"ל כרב גידל דלישנא בתרא דקנסו ביבמה ג"כ, אך דס"ל כשיטת הריטב"א והנימוק"י הנ"ל דלא קנס ר"ג רק בניסת בשוגג, אבל במזיד דינו כזנות דלא נאסרה, דהא לית לן דרב הממונא, ולכן קאמר לר"ע איצטריך דלר"ע שייך נאסור אף בניסת במזיד ולכן שייך דייקא כו', משא"כ לרבנן דליכא דייקא במזיד, והיכא דהיא עצמה אומרת מת בעלי ומשקרת הוי זה כמו ניסת במזיד ואין כאן חומר בסופה, ומתחלה הי' ס"ל דאתי הך משנה דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי כרבנן, ולכן אתי שפיר בפשיטות הא דאין האשה נאמנת כו' דמשמע דע"א מהימן, משום דיש לחלק ביניהם דדוקא באשה דלא שייך דייקא ומנסבא דהא בניסת במזיד לא קנסו לרבנן דר"ע לכן אינה נאמנת, משא"כ באיש דשייך דייקא ומנסבא דהא בשוגג קנסו אטו אשה שהלך בעלה למדה"י לכן מהימן, וזהו מוכח דאל"כ לתני רבותא יתירה דאף איש לא מהימן, ומשני לר"ע איצטריך כו', ולר"ע אין כאן רבותא יתירה באיש יותר מבאשה דהא באשה שייך ג"כ דייקא כו', דהא לר"ע מיתסרא להיבם וג"כ הוולד ממזר והוי חומר בסופה, ואפ"ה תני אינה נאמנת, וממילא ידעינן דה"ה איש לא מהימן, ואדרבה י"ל דלר"ע הוי רבותא יתירה באשה מבאיש, דהא ר"ע הי' ס"ל מעיקרא דאין ע"א מהימן להעיד בעדות אשה כדאי' לקמן (דף קכ"ב) דאמר ר"ע כשירדתי כו' ונומיתי לו כן הדברים שכולן חלוקין כו', אלמא דר"ע הי' סובר מתחלה דאין משיאין ע"פ ע"א, ועכ"ז היא עצמה היתה נאמנת, וכמבואר בירושלמי (פ' ט"ו ה"א) דאמרו שם דלמשנה ראשונה דאין ע"א מתירה היא עצמה נאמנת משום דע"א חשוד לקלקלה והיא אינה חשודה לקלקל עצמה ע"ש, ולכן תני לרבותא דאף דהיא עצמה יש לה נאמנות ביותר מע"א לר"ע כמשנה ראשונה הנ"ל, אפ"ה אינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא לי', והארכתי בזה קצת משום דביאור הסוגיא הנ"ל הוא דחוק לכל מעיין, ולפמש"כ הוא מורווח בעז"ה, ומיושבת קושית התוס' הנ"ל, וממילא מוכח כשיטת הריטב"א הנ"ל

ולפ"ז י"ל דשפיר קאמר רבא ק"ו לאיסור כרת התרת כו', משום די"ל דרבא ס"ל דלכן אינה נאמנת דמת יבמי משום דלא דייקא בזה דהא אף אם יוודע אח"כ ששקר אמרה מ"מ הא בניסת במזיד לא קנסו, משא"כ בע"א דשייך דייקא כו' דהא ניסת בשוגג ולכן דייק מק"ו אם לאיסור כרת התרת ולא אמרינן דמרחמא לי' כש"כ לאיסור לאו דדייקא, ולא ס"ל לסברת התוס' שכתבו דגדולה שנאת השונאות מאהבת האוהבות, ובאמת לר"ע דמשווה חייבי לאוין ככריתות י"ל דגם עצמה נאמנת לומר מת יבמי אך המשנה אתי כרבנן, והא דא"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח י"ל דס"ל דדוחק לומר דהך משנה דאינה נאמנת לומר מת יבמי לא אתי' או די"ל דס"ל דאף בניסת במזיד קנסו, משום די"ל דהנך תרי לשני דר"ג דלעיל (דף צ"ב) דחד ס"ל נישואין יש בה וחד ס"ל נישואין אין בה פליגי בהך דינא דאם קנסו במזיד, והא חזינן דרש"י פירש (לעיל שם) בד"ה נישואין יש בה דרב אשי דאמר שם לעיל מינה דנותן לה שני גט והותרה לו לית לי' דרב המנונא, ואף דאכתי יש לאסור משום גזירה דמיחלף באשה שהלך בעלה למדה"י, וכמו שהקשו שם כל הפוסקים על רש"י, עכ"ז י"ל דרש"י ס"ל דהנך תרי לישני דר"ג פליגי בניסת במזיד, דחד ס"ל כסברת הריטב"א הנ"ל, וחד ס"ל כסברת הטור דאף במזיד קנסו, וההוא מרבנן דא"ל היא עצמה תוכיח ס"ל כל"ב דר"ג דאף במזיד קנסו, ושפיר קאמר היא עצמה תוכיח, אבל רבא ס"ל כל"ק דר"ג וכריטב"א

ולפ"ז י"ל דהא דא"ל רב מרדכי לרב אשי להוכיח מהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי והוצרך רב אשי לתרץ לר"ע איצטריך כו', משום דלרבנן י"ל דהא דאינה נאמנת היינו משום דלא שייך דייקא, משום דרב אשי לשיטתו אזיל, דהא לפי' רש"י הנ"ל דרב אשי ס"ל דבמזיד לא קנסו לכן באומרת מת יבמי ה"ל ניסת במזיד, ולכן הוקבעו דברי רבא בש"ס אחר הא דא"ל רב מרדכי לרב אשי' אף דהמה בתראי, משום דעכשיו דחזינן דס"ל לרב אשי דלדידן דס"ל כרבנן לא שייך דייקא בזה, לכן אז אתי שפיר דברי רבא ולא הי' קשה לי' מהיא עצמה תוכיח כנ"ל

, ולפמש"כ י"ל דאפשר דזוהי כוונת הרמב"ם דכתב (פ"ג מה' יבום) דלכן אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי הואיל והוא איסור לאו שמא הוא קל בעיני' והוא תמוה דהא לא הוזכר הטעם הזה בש"ס, סל וי'