באר יצחק אבן העזר רטז

אית להו וכמש"כ שם הנו"ב, ואף דספק ממזר אסור מדרבנן, עכ"ז בספק פ"ד לא שייך לומר מעלה עשו ביוחסין דלאו בר אולודי הוא, אכן הנו"ב הקשה שם בסוף ד"ה והנה לסוף נדבר מזה כו' מירושלמי (פ' הערל) תמן תנינן כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זב"ז כו' ר' ירמיה אומר כללא פצוע דכא ישראל מותר לישא ממזרת אמר ר' ייסא בלבד פסול משפחה הא פסול הגוף לא, ולר' ירמיה דסבר דהמשנה דכל האסורין לבא בקהל מותרין זב"ז דקאי ג"כ על פ"ד, א"כ ר' אליעזר דאמר שם במשנה ספיקן בוודאן אסור קאי ג"כ על פסול דפ"ד, וכיון דקיי"ל הלכה כר"א א"כ מוכח דספק פ"ד אסור ג"כ ונשאר בצ"ע

ולענ"ד נראה דאינו קשה די"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דהא מבואר בירושלמי דקידושין (פ"ד ה"א בסופו) דר' יהודא דאמר דקהל גרים אקרי קהל סבר דארבעה קהלי כתיבי, וקהל דגבי פ"ד לא חשיב, משום דפסול גוף אינון, ורבנן אמרין ג' קהילות הן כו' חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראל משום דקהל גרים לא איקרי קהל, א"כ לשיטת הירושלמי דלית לי' דרשא דממזר ודאי ולא ממזר ספק [דהא בש"ס דילן (דף ע"ג) דרשי זה מיתורא דקהל], לכן ס"ל דהא דאמרי במשנה ספיקו בוודאן אסור דזהו מה"ת, ולכן גם ספק פ"ד אסור מה"ת כמו כל ספיקות דאורייתא, אבל לש"ס דילן דדרשי דממזר ספק יבא, א"כ ה"ה ספק פ"ד מותר מה"ת ומעלה עשו ביוחסין לא שייך בזה, דהא לאו בר אולודי היא

ועוד נראה לי פשוט דהא מבואר בירושלמי (שם ה' ג') דרב יהודא בשם רב אמר ה' כר"א ר' ירמי' בשם ר' שמואל בר רב יצחק לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ברור הוא דלא בא הא בקהל ספק בא, ור' ירמי' פליג על רב דאמר הלכה כר"א משום דר"א לא ס"ל דרש זה, אבל ר' ירמי' דס"ל הך דרש דבקהל ספק בא לכן הכריע הלכתא כחכמים, וע' בפני משה שם דכתב דרבנן לא דרשי הך דרש דקהל ודאי ולא קהל ספק ע"ש, ובאמת ז"א, דהא מבואר בירושלמי הנ"ל דרבנן דרשי להך דקהל ודאי כו', ולכן נ"ל דגם רבנן לא דרשי לקהל דפ"ד רק, ס"ל דקהל רביעי מיבעי לן על הא דקהל ודאי ולא קהל ספק, ור' יהודא לא דרש להא דקהל ודאי, עכ"פ חזינן דר"א לא דרש להא דקהל ודאי ולא קהל ספק כדמוכח מדברי ר' ירמי' הנ"ל, דמחמת הך דרש דקהל ודאי לא יבא הכריע דהלכה כחכמים, וי"ל דגם ר"א ס"ל דהך קהל רביעי אתי לקהל גרים דאיקרי קהל וכדמוכח בשיטת רש"י בקידושין (דף ע"ו) ד"ה וי"א כו' וכמש"כ המקנה שם דר"א ס"ל כר' יהודא, ואף לשיטת התוס' (שם) דר"א לא ס"ל כר' יהודא בזה היינו כמש"כ המקנה שם דכיון דכ"ע דרשי להא דקהל ודאי אך מדרבנן אסור ספיקן, א"כ קשה איך יכולים חכמים לאסור ספק ממזר ולבטלו מפו"ר לכן אמרו דיכול לישא גר ע"ש, אבל לשיטת הירושלמי דלר' אלעזר ספק ממזר אסור מה"ת אין זו הוכחה, וי"ל דר"א ס"ל כר' יהודא [ואין לנו להרבות בג' מחלוקות היינו ר' יהודא ור"א ורבנן כמבואר], עכ"פ כיון דר' ירמי' ס"ל דרק רבנן דרשי זה הדרש דקהל ודאי כו' אבל ר"א לא ס"ל לדרש זה, ולכן ר"א דאסר ספיקן בודאן הוא מה"ת, לכן שפיר אמר ר' ירמי' דהך משנה דכל האסורים לבא בקהל קאי גם על פ"ד, ואפ"ה פליג ר"א גם בזה, משום דהא ס"ל דכל הנך ספיקות אסור מה"ת א"כ ה"ה ספק פ"ד וגם הא לא מצינו לשום אמורא דיפלוג בירושלמי בזה על ר' ירמי' בטעמ' דר"א, אבל לשיטת ש"ס דילן דדרשינן דממזר ודאי כו' וקהל ודאי כו' לכ"ע וקיי"ל כן לדינא, שפיר י"ל דכיון דגם ספק ממזר אינו אסור מה"ת אלא משום מעלת יוחסין, לכן בפ"ד דלאו בר אולודי הוי, לא שייך מעלת יוחסין בזה דלא גזרו חז"ל בי' וכשר אף מדרבנן, ומהירושלמי אין הכרע כלל משום דאזיל לשיטתו, ונדחתה הוכחת הנו"ב הנ"ל

ענף ב

ולכן כיון דנתבאר בנ"ד דיש הרבה ספיקות, א"כ וודאי דלא הוי אלא ספק פ"ד ומותר לבא בקהל, וגם ספק פ"ד בספיקא דדינא או ספיקא דדינא בממזר ג"כ מותר לבא בקהל, דנתמעט ג"כ מהא דממזר וודאי ולא ממזר ספק כדמצינו בבכורות (דף נ"ח) דאמר רבא לדברי בן עזאי דמספקא לי' אי הלכה כר"מ או כר"ש האלולים מתעשרין בפ"ע דאם נולדו חמשה באב וחמשה באלול וה' בתשרי כו' מאי אמרת ליצרפו לגורן אחר עשירי ודאי ולא עשירי ספק כו' עכ"ל הגמ', אלמא דגם ספק דדינא נתמעט מהא דעשירי ודאי ולא ספק, וה"ה בהא דדרשי ולא ממזר ספק דג"כ מותר בספק דדינא, וה"ה ספק פ"ד בנ"ד דהוי ספק שמא הלכתא כהסוברים דע"י חולי כשר כמו ביד"ש

ואף דנימא דספק פ"ד ג"כ אסור לבא בקהל, עכ"ז בנ"ד יש לדון ספק ספיקא, ספק שמא לא ניקב מעבר לעבר, ועוד ספק שמא אין הש"ז שותת דרך הנקב, ואת"ל דשותת דרך שם, עכ"ז אכתי ספק שמא הלכה כהסוברים דע"י חולי הוא כשר, והא ידוע דגם ס"ס דפלוגתא ג"כ מצרפינן להקל בס"ס, ומרגלא בפומי מכבר להוכיח כן מהתוס' דכתובות (י"ב ע"א) בד"ה כגון שקידש ובעל לאלתר כו', דכתבו דצריך להעמיד שהראשון אחר. שקידש כנסה לאלתר כו', ויש לתמוה על דברי התוס' הנ"ל דהא תניא התם בברייתא חלוצה ג"כ וכיון דאסור לחלוץ בתוך ג' חדשים א"כ אם נבעלה בעודה שומרת יבם ג"כ מיתסרא לכהונה, אף לשיטת התוס' דס"ל דבחייבי לאוין לא עשאה זונה, והובא כ"ז באה"ע (סי' ו' סעי' ח') מ"מ בנבעלה בעודה יבמה לכ"א עשאה זונה כמבואר שם, א"כ הוי עדיין ספק שמא נבעלה בעודה שומרת יבמה ואסורה לכהן, ושם לא שייך תי' התוס' דכנסה לאלתר דהא מחוייבת להמתין ג"כ עד החליצה, וכן תמה שם הפ"י, אכן באמת י"ל דהא דמבואר שם דהבא על יבמה נפסלה היינו מספיקא לדידן דקיי"ל כשמואל ביבמות (דף צ"ב) דמספקא לי' אי תפסי קדושין ביבמה לשוק, ואי לא תפסי אז מקריא זונה ואף דלא הוי זר מעיקרא, מ"מ היכא דלא תפסי קדושין הוי' זונה כמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ד)], וכן מצינו (שם) דאמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כוותי' דשמואל כו') וכאן בכתובות הא מיירינן לרב אשי ע"ש, ולפ"ז יש לדון ס"ס ספק שמא לא נבעלה כלל בעודה שומרת יבמה, ואתמ"ל דנבעלה אכתי ספק דלמא תפסי קדושין ולא הוי' זונה להפסל לכהונה לשיטת התוס' הנ"ל, ולהיות נפסל משום כי תהי' לאיש זר כמש"כ הב"ש (סי' ו') והתוי"ט (פ"ו דיבמות), מ"מ הא בעינן בזה זר מעיקרא ויבמה לשוק לא הוי' זר מעיקרא וע' ביאור הגר"א זצ"ל באה"ע (סי ו' ס"ק כ"ג) ונכון א"כ מוכח דס"ס דפלוגתא הוי ס"ס אך יש מקום לתרץ קושית הפ"י הנ"ל בכמה גווני אכן כבר הכריעו האחרונים לדון ס"ס דפלוגתא, ולפ"ז יש לדון בנ"ד דמותר לבא בקהל

ואף דנימא ג"כ דדינו ככל ספק א' לבד וספק פ"ד אסור בקהל, עכ"ז הא להרמב"ם דפסק דכל ספיקות דאורייתא אינן אסורו' מה"ת רק מדרבנן, א"כ וודאי דלא נתבטלו הקידושין, וכמו בשניות דצריכה גט אף בלא הכיר וכמש"כ כת"ר, ואף לשיטת הרשב"א וש"פ דספק דאורייתא אסור מה"ת, עכ"ז הא כבר הוכחתי לעיל בעז"ה בהרבה ראיות דבספק איסור לאו ברור דלא נתבטלו הקידושין

וכן מוכח מקידושין (דף נ"א) דמקשה הגמ' על אביי דס"ל בקידושין שאינן מסורין לביאה דהוי קידושין, מהא דהמקדש אשה ובתה, דלאביי קשיא סיפא דאמרו דאין אחיות מקודשות, ותי' אביי דהסיפא מיירי בא"ל הראוי' לביאה כו', וקשה אמאי לא משני דהסיפא מיירי בלא הכיר בה שיש בהן האחיות, ולכן אינן מקודשות משום דהאיסור משווה אותן למקח טעות דלא ניחא לי' באיסור, דהא אסור לבא על א' מאתיות משום ספק אחות אשתו, ואף להרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא אינו אסור מה"ת, מ"מ הא באיקבע איסורא מודה דאסור מה"ת, כמו בשתי חתיכות א' חלב וא' שומן דחייב א"ת, וה"ה בזה איקבע איסורא בא' משתי אחיות ואסור מה"ת והוי מקח טעות, ומיירי באמר א' מכן תהא מקודשת לי, ולכן אחיות אינן מקודשות הא נכריות מקודשות, והרישא