באר יצחק אבן העזר רטו

דאגלאי מילתא למפרע שלא נתקדשה מעולם משום דהוי מק"ט, וכן מורה פשטות הלשון של הר"ת הנ"ל, והוי סיוע לשיטת כת"ר וי"ל עוד דר"ת אזיל לשיטתו, דהא כתבו התוס' ביבמות (ב' ע"ב) דס"ל לר"ת דא"צ גט כלל באילונית ודחי' וגם הא ס"ל לר"ת דכתובה דאורייתא כמש"כ התוס' בכתובות (דף י') בד"ה א"ר נחמן כו', לכן לא כתב טעם של הרמב"ם דלכן אין לה כתובה משום דחכמים תקנו ט' כנ"ל באריכות, רק משום דהוי מק"ט, אך גם זה יש לדחות, רק אין רצוני להאריך, ועוד דהא כבר הוכחתי מהרבה פוסקים דס"ל דצריכה גט, א"כ אין לנו להקל כנגדם ובפרט שרבו האוסרין

והא דמצינו בבכורות (דף ל"ז) דהמוכר לחבירו דבר איסור הוי מקח טעות, אין להוכיח מזה דה"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בה יהי' מק"ט. דהא חזינן דשאני מקח וממכר מקדושין דהא אף איסור מדרבנן מבטל המכירה, ובקדושין הא מצינו בשניות דצ"ג אף בלא הכיר בה כמש"כ כת"ר, וגם בחייבי עשה פסק הרמב"ם דאף בלא הכיר בה יש לה כתובה וכן פסק הש"ע (בסי' קט"ז) בלא שום חולק, ואף דאסור מה"ת עכ"ז אינו מבטל הקדושין דאל"כ אמאי יש לה כתובה, וע"כ מוכח דשאני מכירה דהא מחמת האיסור הוי כמו כל אונאה שנפחת שוי' ע"פ שומא, ובקדושי אשה לא שייך זה, או שנחלק בשארי חילוקים בין מכירה לקדושין ובאו"ח (סי' תמ"ח) מבואר דאף ביו"ט אחרון של פסח ג"כ אמרינן איסורא לא ניחא לי דליקני אף דאינו אלא איסור דרבנן, וע"כ מוכח דמחלקינן בין הא לקידושין) ולכן אין להעיר בזה מהא דב"מ (דף צ"ו) דהיתרא ניחא לי' דליקני ואיסורא לא ניחא לי' דליקני, דהא חזינן בחייבי עשה אף דהוי איסורא עפ"ז לא נתבטלו הקדושין, ובלא"ה כיון דרב הונא ס"ל דחייבי לאוין דלא הכיר יש להן כתובה אלמא דס"ל דלא נתבטלו הקדושין, לכן אף דרב יהודא פליג, וס"ל דאין להן כתובה, מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן, כמשמעות זעות לשונו דכתובה לית לה הא גיטא בעיא, ומצאתי בית מאיר ורסן(בסי' קט"ז) שכתב דמעולם לא נשמע דבח"ל לא הכיר לא יהי' רק ספק קדושין כו' עכ"ל, אך לא הביא שום ראי' לזה, וכן מצאתי בהפלאה כתובות (דף כ"א) בד"ה אמר לי רב הונא שכתב ג"כ דמוכח מסתימת כל הפוסקים דאף חייבי לאוין צריכה גט, אף בלא הכיר בה ולא דמי לאיילונית ולא הביא שום ראי' כלל] זנן כתב שם גם בשניות, משום דיש לחלק בין מכירת דבר לקדושין, ובאמת לולא דבריהם יש מקום לומר דלכן בשני אף בלא הכיר בה צריכה גט, דכיון דחזינן דקנסו בשני' דאין לה כתובה, א"כ אפשר דהא דצריכה גט הוי ג"כ מטעם קנס, כדמצינו באשה שהלכה למדה"י דצריכה גט מזה ומזה, דאמרו ביבמות ובגטין (דף פ) כה"ג דקנסוה להצריכה גט, אך באמת זה אינו, ואין אנו צריכין לראיות ע"ז, דהא מצינו שפסקו דאף חייבי עשה שלא הכיר יש להן כתובה, דבאורייתא הא לא קנסוה דמבואר ביבמות (דף פ"ה) דדאורייתא א"צ חיזוק, וע"כ מוכח דשאני קדושין ממכירה

היוצא לנו מכ"ז, דברור ופשוט הוא דחייבי לאוין שלא הכיר בה ג"כ צריכה גט וחלילה וחלילה להקל בזה אף לצרפו לאיזה צירוף, בעלמא, דאין שום מקום ספק כלל להקל בזה

סימן ד עוד בענין הנ"ל

ענף א

ועכשיו נבוא לבאר בעיקר מש"כ כת"ר בנ"ד דהוי סריס אדם ואסור לבא בקהל משום שניקב הגיד נקב עגול מן הצד, והי' משתין דרך שם, ואין לו גבורת אנשים כלל, גם בזה יש להאריך אם הוא אסור לבא בקהל, משום דלא נתבאר אם הנקב הוא מעבר לעבר או רק עד החלל, ושיטת התוס' ביבמות (ע"ה ע"א) בד"ה ניקב למטה מן העטרה כו' דבעינן נקב מפולש ולא סגי בעד החלל, וכמש"כ הב"ש (בסי' ה' ס"ק ט') בכוונת התוס' הנ"ל ומחלק בין תחתית הגיד ובין ניקב למעלה ע"ש, ושיטת הרא"מ דניקב כשר לבא בקהל והובאה בטור אה"ע (סי' ה'), ועוד דבנ"ד שנתקלקל ע"י המרחץ, א"כ דומה זה לחולי דפליגי הרבה ראשונים וס"ל דכשר לבא בקהל, כמו שפסק הרמב"ם (פ' ט"ז מה' איסורי ביאה) דהוי כמו בידי שמים וכשר לבא בקהל, ושיטת רש"י הא יש הרבה סתירות בדבריו כמש"כ הב"ש (בס"ק י"ב), וגם בטריפות דצמקה הריאה הסכימו האחרונים להכשיר ע"י חולי דהוי כמו בידי שמים [ומה שהוכיח הרא"ש בשם הירושלמי כבר השיגו עליו בזה], וכן הכריע היש"ש ביבמות כהסוברים דע"י חולי כשר, וכן משמע בספר החינוך (מצוה תקנ"ט) שאינו פוסל אלא בנעשה ע"י אדם ומכת בהמה וקוץ ועץ, משמע דלולא זה הוי הכל כמו בידי שמים וכשר, ובודאי אין סברא לומר דכיון שנתהוה הקילקול ע"י המרחץ דזה הוי כמו בידי אדם, דהא בא מחמת סיבתו, דא"כ תקשה בהא דפסק הרמב"ם להקל ע"י חולי, הא מבואר ברמב"ם (ה' דיעות) דרוב חולאים באים ע"י פשיעתו בשמירת הגוף מריבוי מאכל ומשתה וכה"ג, וכדמצינו בב"ב (דף קמ"ד) בחלה בפשיעה דהכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים כו', א"כ הו"ל להרמב"ם לפרש דאם נעשה החולי ע"י פשיעתו הוי כמו בידי אדם ופסול אלא ע"כ מוכח דאם לא נעשה ע"י מכת אדם או כלב או קוץ דזו"ז מקרי הכל בידי שמים וכשר, וכן מורה הלשון בסנהדרין (דף ע"ח) דהכל מודים בגוסס בידי שמים דחייב דמשמע דגם ע"י חולי הוא בכלל לשון בידי שמים

ועוד דהא מבואר ביבמות (דף ע"ו) בנקב דדוקא אם אלו ניקרי ונקרע אז פסול, אלמא דאמי רגלים לא קפדינן אף אם יוצאין דרך שם, משום דמ"מ הגובתא דזרע לא ניקב, ועיקר הפסול בניקב הוי משום דהזרע שותת ויורד דרך הנקב ואינו מבשל שפיר, כמו דאמרו שם דניקב פסול משום שהוא שותת וכן כתב הרמב"ם, והמחבר באה"ע (סי' ה' סעי' ד'), וכל הראשונים, דבעינן נקב שאם יראה קרי תצא ממנו ש"ז, אז פסול, וכמש"כ בתשובת הרא"ש (כלל ל"ג סי' ד') ע"ש, וכן כתב הב"ש (שם ס"ק ו' וס"ק ט' וי'), אבל במשתין דרך שם י"ל דכיון דלא נתברר אם הש"ז יוצא דרך שם אינו פסול לבא בקהל, א"כ בנ"ד דכתב כת"ר דמשתין דרך הנקב, אבל הש"ז לא ראינו אם יוצא דרך שם, לכן לא הוי זה אלא ספק פ"ד, ועוד דכיון דמספקא לן אם ניקב עד חלל של הש"ז או רק עד חלל של מי רגלים, א"כ דומה להא דכתבו התוס בחולין (מ"ג ע"ב) בד"ה קסבר עולא כו', וא"ת נימא נשחטה הותרה כו' ותירצו בחולין וביבמות משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי, וזה אינו שייך אלא בנקב ע"י קוץ אבל בניקב מחמת חולי לא שייך זה כמש"כ הפוסקים ביו"ד (סי' ל"ג ומ"ח), א"כ בנ"ד יש כאן חזקה לומר דלא ניקב עד חלל של הש"ז ובחזקת היתר קאי ולא ניקב ע"י קוץ, וגם במחט בבית הכוסות ס"ל לכמה פוסקים להתיר בספק אם ניקב עד החלל וכתבו לחלק דדוקא בקוץ בוושט דיש כח המדחה מאוכלין ומשקין חיישינן כמבואר ביו"ד (סי' מ"ח), א"כ מיבעי לן לאוקמא על חזקת היתר בנ"ד דלא נפסל מלבא בקהל, ואף דאין לו גבורת אנשים מ"מ זה אינו הוכחה דניקב עד החלל של הש"ז, ואף דנימא דמחמת זה מקרי איתרע חזקתו מ"מ אינו אלא ספק פצוע דכא

והנה בספק פצוע דכא כתב הנו"ב (מה"ק סי' ו') דמותר לבא בקהל דכמו דדרשינן ממזר וודאי לא יבא הא ממזר ספק יבא כמ"כ דרשינן פצוע דכא וודאי לא יבא הא ספק פ"ד יבא ע"ש, ונראין דבריו, דלא מיבעי להריטב"א בחידושיו לקידושין (דף ע"ג) דכתב בהא דאמרו שם דחמשה קהלי כתיבי דחד מינייהו פ"ד א"כ ודאי דינו כמו ממזר ספק, ואף לפרש"י דס"ל דקהל דגבי פ"ד לא דרשי, מ"מ מוכח דחד דינא אית להו, דאל"כ מנלן דפ"ד אסור לבא בקל לוים וישראלים, אע"כ מוכח דחד דינא