באר יצחק אבן העזר ריא

ב' עדים חייבת קרבן ולא נקראת אנוסה להיות פטורה מקרבן, וכן מבואר בתרומות (פ"ו מ"ג) המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הן משלמין קרן וחומש, אלמא דזה מקרי שוגג וצריך כפרה, ואף דבשבועות (דף י"ח) אמרו דבלא עת וסתה אנוס הוא, וכ"כ התוס' ביבמות (ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת מעוברת דאחר ג' חדשים פטור מקרבן דמאי הו"ל למיעבד, ע"כ מוכח לחלק דשא"ה דלא נודע האיסור לשום אדם לכן מקרי אונס, וע' בפסחים (דף ע"א) בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור משום דהוי אנוס, ובתוס' (שם) ד"ה שחטו ונמצא טריפה כו', ובביצה (כ"ה ע"ב) בתוס' ואכמ"ל

עכ"פ מוכח דאם א' הכשיל חבירו דחייב קרבן משום דצריך כפרה, לכן י"ל דמה"ט אכילת איסור לא נחשבה להנאה משום דהא צריך כפרה עדיין דמקרי שוגג, משא"כ היכא דא"צ כפרה דאז אף איסור מה"ת נחשב הנאה וכמו אכילת איסור דרבנן בשוגג דנחשב להנאה משום דשוגג דרבנן א"צ כפרה

לכן י"ל דלמאן דס"ל טעה בדבר, מצוה ולא עשה מצוה פטור מקרבן, דה"ה אם בא על חייבי לאוין שלא הכיר בה וסבור שהיא אשתו דמותרת לו דהוי טעה בדבר מצוה דפו"ר, כמו דאמרו ביבמות (דף ל"ד) גבי שנים שקדשו נשים והחליפו של זה לזה, דלמאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור, דפטור התם מקרבן, לכן כיון דזה השוגג א"צ כפרה מקרי זה הנאת ביאה ויש לה תוספת, ולכן י"ל דהך סוגיא דס"ל דיש לה תוספת בחייבי לאוין שלא הכיר אתי כמאן דס"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דפטור ולא מחלק בין זמנו בהול או לא, כמו ביבמות (דף ל"ד) לתירוץ קמא, לכן שפיר יש לחלק דדוקא במכר טריפה בחזקת כשירה לא מיחשב להנאה משום דהא לא הוי טעה בדבר מצוה, משא"כ בחייבי לאוין שלא הכיר בה דהוי טעה בדבר מצוה וא"צ כפרה, ולפ"ז לדידן דקיי"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) א"כ י"ל דאין להן תוספת, א"כ עדיין תקשה על הרמב"ם שפסק דחייבי לאוין שלא הכיר יש להן תוספת מ"ש זה מהא דבכורות הנ"ל. **הגה וע' בתוס' כתובות (דף ל') בסד"ה אי דמצי לאהדורה כו' דאף באנוס אמרו דלא ניחא לי' באכילת איסור, אלמא אף היכא דא"צ כפרה ג"כ אמרו דאכילת איסור לא חשיבא להנאה, אכן במג"א (סי' ר"ד ס"ק כ') הביא בשם ראשונים דלא ס"ל כן

]:** אמנם לפמש"כ הרמב"ם (פ"ב מה' שגגות) דלכן בבא על אשתו נדה חייב חטאת משום דהי' לו לשואלה, וכתב הלח"מ שם דס"ל להרמב"ם כמסקנת הגמ' (פסחים דף ע"ב) דבאשתו לא בזיז וביבמתו בזיז, אלמא דעיקר הטעם דחייב היינו משום דהי"ל לשואלה ובלא"ה הי' פטור משום דמקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה משום דבאשתו נדה שייך ג"כ מצות פו"ר, ואף דהתוס' (שם) ד"ה באשתו נמי כו' כתבו דבאשתו נדה ליכא מצוה, עכ"ז הרמב"ם לא ס"ל כן, ע"ש בלח"מ

ובאמת פשטות הגמ' בפסחים (שם) מוכח כמש"כ הלח"מ, דהא איתא שם איכא דאמרי כש"כ בההיא דמחייב דלא עשה מצוה, משמע דבאשתו נדה מקרי עשה מצוה, ואף דמצות עונה ליכא בה, עכ"ז מצות פו"ר שייכא בה באינה מעוברת, ומצוה הבאה בעבירה לא שייכא בזה לפמש"כ הש"א (סי' צ"ט) דמצוה הבאה בעבירה לא הוי' רק דרבנן, ומה"ת שפיר נחשבה בדיעבד למצוה, וביבמתו בלא"ה י"ל דשאני, דהא אף בבא בע"כ על יבמתו ) קנה, ואכמ"ל

, ולפ"ז י"ל דה"ה בבא על חייבי לאוין שלא הכיר מקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפו"ר, אף דאין שייך בזה לומר דעשה דוחה ל"ת [כמש"כ התוס' (ב"ב דף י"ב) גבי חצי עבד כה"ג], עכ"ז בדיעבד מקרי עשה מצוה, כמו באשתו נדה דהא קדושין תופסין בה כמו בנדה, ובא על אשתו נדה דחייב היינו משום דהי"ל לשואלה כמש"כ הרמב"ם, ולולא זה מיפטר מחטאת וא"צ כפרה, לכן בחייבי לאוין שלא הכיר דלא שייך בזה לומר דהי"ל לשואלה, דהא אומרת לו בפירוש שמותרת לו, לכן פטור משום טעה בדבר מצה וא"צ כפרה ע"כ חייב בתוספת משום הנאת ביאה דמקרי' הנאה גמורה דהא א"צ כפרה כלל כשיטת הרמב"ם הנ"ל, ובפרט דהא המ"ד דיש להן תוספת הוא שמואל וי"ל דשמואל לשיטתו דהא ס"ל בסוכה (דף ל') דיו"ט ב' יוצא בגזול ומבואר טעמו בראשונים משום דס"ל דמצוה הבאה בעבירה לא הוי' רק מדרבנן, וביו"ט ב' לא העמידו דבריהם, ולכן ס"ל לשמואל דגם אלמנה לכה"ג יש לה תוספת, משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפו"ר כנ"ל

אך מש"כ הלח"מ (פ"ב מה' שגגות) דבאשתו נדה איכא מצות עונה בדיעבד, לא נהירא, דהא לא גרע זה מהא דאמרו בפסחים (שם) דשלא בעת עונתה ליכא שום מצוה כלל, א"כ אשתו נדה וודאי דהוי' כמו כל אשה שלא בעת עונתה, ולכן כתבתי לעיל בכוונת הרמב"ם דלכן מקרי באשתו נדה עשה מצוה משום דשייכא התם מצוה דפו"ר, וגם בזה הפרט יש לעיין הרבה ביבמות (דף ל"ד) ובשארי סוגיות, ועוד דא"כ ביש לו בנים דקיים כבר פו"ר קשה אמאי בלא הכיר לחייבי לאוין יש לה תוספת כתובה, ודוחק לומר דהא מקיים ולערב אל תנח ידך, וביותר תקשה לשיטת התוס' דפסחים (שם) דאמרו דבאשתו נדה לא שייכא מצוה דפו"ר ועונה א"כ הא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה קיי"ל דחייב, ואמאי בחייבי לאוין שלא הכיר יש להן תוס' הא לדידהו לא שייך לומר כנ"ל, והאמת יורה דרכו דבע"כ מוכח לחלק בין אכילת איסור להנאת ביאת איסור ולכן חשיב הנאה לחייבו תוס', דהא חזינן דבמוכר איסור דרבנן אמרו בבכורות (דף ל"ז) דהוי מק"ט ובשניות אף בלא הכיר יש לה כתובה, וע"כ מוכח לחלק ביניהם

וע"פ מש"כ לעיל יש לתרץ מה שהקשה כ"ת בהא דסוטה (דף כ"ד) דאלמנה לכה"ג אינה שותה, ופי' רש"י משום דאי' בספרי דכי תשעה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר, הא לקמן (דף מ"ז) כתב רש"י דאינו מנוקה מעון מקרי בין בא על' בין בא על אחרת א"כ בלא"ה באלמנה לכה"ג הא הוי אינו מנוקה מעון ואין המים בודקין אשתו, ע"כ קושיתו, ומצאתי בפני משה בירושלמי (פ הנ"ל) שהקשה כן, ותי' משום דאיכא לאוקמי דמיירי באלמנה מן האירוסין ונפלה לפניו ליבום דמה"ת ביאה ראשונה מותרת רק דגזרו אטו ביאה ב'. ומה"ת הא הוי מנוקה מעון ולכן ממעט דהא אינה ראוי' לעמוד לפניו עכ"ל הפ"מ, ועדיין צ"ע לענ"ד דא"כ ל"ל לספרי [וכן במדרש פ' נשא] למעט מזה דגם גרושה לכהן הדיוט אינה שותה כמבואר שם, הא גרושה הוי אינו מנוקה מעון, וליכא לאוקמי בגרושה דנפלה לו ליבום, דהא בגרושה להדיוט דהוי בעשה דקדושים יהיו [כמש"כ התוס' בב"מ (דף ל') בד"ה הא אין עשה כו' דקדושים יהיו קאי על כל דכתוב בפ', וגרושה הא כתוב בהאי פרשה] א"כ הא אין עשה דוחה עשה ואפשר דרש"י לשיטתו אזיל דכתב ביבמות (דף פ"ד) דבחללה לכהן ליכא רק איסור לאו, אבל התוס' השיגו עליו (שם) בד"ה והא כולי' פרקין כו', א"כ י"ל דלכן הביא רש"י הדרש דכי תשטה אשתו דנפ"מ בנפלה לו ליבום וכמש"כ הפ"מ הנ"ל, אבל לשיטת התוס' תקשה כנ"ל. **הגה [ויש לדון עדיין לשיטת הרמב"ם דפסק באלמנה מנישואין דאם עבר היבם ובעל קנה [ופי' הנו"ב דאף דאין עשה דוחה עשה מ"ט בדיעבד אמרינן מאי אולמא האי עשה מן האי עשה ע"ש] דמקרי מנוקה טעון מה"ט, ויש להאריך בזה. וע"פ דברי התוס' דב"מ הנ"ל אמרתי לתרץ מה שהקשה לי חכם א' על מש"כ הרשב"א ביבמות (דף פ"ד) דאי' שם דלא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על האיש והקשה הרשב"א דל"ל קרא הא בלא"ה מוזהרת משום לפני עור וגו' ותי' דנפ"מ למלקות, וקשה דהא בכתובות (דף ט') גבי אונס שותה בעציצו דאם אינה ראוי' אינו רשאי והקשה הש"ס דניתי עשה ולידחי ל"ת ותי' דאי אמרה לא בעינא מי אי' לעשה כלל, כתב הרשב"א גופא שם כתי' ב' של תו"י שם ד"ה אי אמרה כו' דכוונת הש"ס הוא משום דהיא מוזהרת כו' ע"ש, א"כ הוי נפ"מ מהא דהיא מוזהרת על פסולי כהונה דלא יהי' רשאי לקיימה באונס, ולפ"ז אין מקום לקושי' הרשב"א ביבמות, ואמרתי לתרץ ע"פ דברי התוס' דב"מ הנ"ל שכתבו דפסולי נשים דמוזהר כהן הדיוט ג"כ עובר גם על עשה דקדושים יהיו,