באר יצחק אבן העזר רט

אך לפי מש"כ הצל"ח בביצה (דף ד') דלר' יוחנן דלית לי' הכנה דרבה מוכח דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא טעמא דהואיל, וכשיטת הר"נ בפסחים וכאן בשמעתין כו' ע"ש, א"כ בירושלמי דר"ה דמבואר שם דר' יוחנן ס"ל דתקיעת שופר ביו"ט אסור מה"ת לכן לדידי' גופא דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא טעמא דהואיל, א"כ שפיר כתבתי להוכיח כן, וכן כתב הצל"ח (ריש פ"ב דביצה) דשיטת הירושלמי היא דצרכי שבת נעשין ביו"ט אף בלא הואיל וכרב חסדא, ואף דר' יוחנן ס"ל דשבת ויו"ט הם שתי קדושות, אפ"ה ס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט כמש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ז) ד"ה ואי אמרת כו', א"כ שפיר כתבתי להוכיח משיטת הירושלמי דמשום ספק איסור דרבים מותר לעבור על איסור ודאי

ומש"כ לבאר דבמינקת אחרת אין לחוש דתהא בושה לתבוע שכרה משום דהא מבואר בקידושין דאיתתא לא כסיפא למיתבע, וכעת ראיתי דיש לדחות זה עפ"י מש"כ הרא"ש בכתובות (פ"ז ססי' י"ט) דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב כמו ביבמות בפרק החולץ דאשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה, א"כ יש לחלק דדוקא וקא בהא דקידושין וב"ב כתבו התוס' התם דלא כסיפא לה למיתבע, משום דהתם הוי התביעה בפעם א' משא"כ במזונות הולד תהא צריכה לתבוע כל יום ויום, אכן בש"ע אהע"ז (סי' קנ"ד סעיף ג') פסק המחבר באומר איני זן ואיני מפרנס דכופין אותו לזון דהלכה כשמואל דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, אלמא דלא חשו למש"כ הרא"ש דאשה בושה לתבוע כל פעם בב"ד, וע"כ מוכח דדוקא בשביל בנה בושה לתבוע מיורשין לפי שהיורשין בעצמם לא התחייבו ליתן להולד מזונות, אלא מחמת חוב אביהם בזה אמרינן דבושה לתבוע מהן כיון דעיקר החוב הוא מחמת אביהם, משא"כ לתבוע מן הבעל אינה בושה משום דהא התחייב א"ע בזה, א"כ ה"ה במינקת אחרת, כיון דמי שרוצה לישא את האלמנה מתחייב א"ע ליתן שכר הנקה, לכן אינה בושה לתבוע ממנו ובפרט בשביל בן אחר שאינו בנה כמו שהוכחתי שם בעז"ה א"ד ידידו יצחק אלחנן הנ"ל

סימן ג כבוד הרב הגאון הישיש המפורסם כו' מוה' יהודא ליב ולקינד נ"י אב"ד ד"ק דענעכארג יע"א

אחד"ש כת"ה הנני להשיבו ע"ד שאלתו אשר ביקש מאתי לחוות דעתי הקלושה בנידון אשה אחת אשר נישאת לבעל שאינו בר שכיבה כלל, וקודם הנשואין נהייתה לו מסיבת מרחץ שהתחילו להרקיב מבושיו, ואחר שנתרפא קצת ע"י הרופאים מ"מ נשאר בגיד נקב עגול מן הצד והי' משתין דרך שם, ומחמת זה אין לו גבורות אנשים כלל, ועדיין היא בתולה, ואחר איזה שבועות מהנשואין מת הבעל ויש לו אח שנמסר לעבודת המלך, והתחיל מעכת"ה לפלס במאזני שכלו בהיתרא דהאי אתתא, וקוטב דבריו הוא דכמו דאיילונית אין לה כתובה ואינה צריכה גט ה"ה חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה, וה"ה מה"ט דא"צ גט משום דהוי מקח טעות, אף לדידן דקיי"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון דהוי פצוע דכא ולא הכירה בו, לכן לא חלו הקדושין כלל, והאריך כת"ר להתירה בלא חליצה, ע"פ בקיאותו הנפלאה

ענף א

תשובה בעז"ה, הנה בעיקר הכלל שכתב כת"ר דחייבי לאוין שלא הכיר בה הוי מק"ט, לכאורה יש להוכיח כן מסוטה (מ"ד ע"א) דת"ר ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג כו' לימא דלא כר"י הגלילי דאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו, אפי' תימא ר' יוסי כדרבה דאמר אינו לוקה עד שיבעל, ולכאורה קשה אמאי לא משני דמיירי בלא הכיר בה שהיא אלמנה, רק דנתמעט מגזה"כ דולא לקחה דלא הוי' אשה הראוי' לו, ומוכח מזה כדברי כת"ר דבלא הכיר בה אין קדושין תופסין משום דהוי מק"ט א"כ ל"ל קרא ע"ז, הא בלא"ה לא הוי' אשתו כלל, אכן אין זו הוכחה כלל, דהא כתבו התוס' ביבמות (דף נ"ח) ד"ה ונקה האיש מעון כו' דאף ביאת שוגג שלא ידע בעת שבא עלי' שנסתרה ג"כ מקרי אינו מנוקה מעון כו', א"כ ה"ה באלמנה לכה"ג אף בלא הכיר בה ג"כ נחשב לעבירה, משום דשוגג צריך כפרה, לכן שפיר מקשה הגמ' דכמו דשוגג נחשב לעבירה גבי סוטה ה"ה גבי לחזור מעורכי המלחמה

ואדרבה יש לדייק איפכא, דהא יש להקשות על הא דמתרץ הגמ' התם דמיירי בקידשה ולא בא עלי', דהא כתבו התוס' ביבמות (דף י') ד"ה לר"י נמי כו' דאסור לקדש מדרבנן לחייבי לאוין שמא יבעל ע"ש, א"כ לפ"ז קשה דל"ל למעט [גבי חוזר מעורכי המלחמה] אלמנה לכה"ג מולא לקחה תיפוק לי' בלא"ה דהא גם עבירה דרבנן ס"ל לר"י הגלילי דחוזר מהמלחמה ובקדושין לחודי' ג"כ הוי עבירה דרבנן, ויש לתרץ דלפי מה דקיי"ל דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא [וכדאיתא בר"ה (דף כ"ט) דא"ל נתקע ואח"כ נדון] והטעם משום דשוגג דרבנן א"צ כפרה, ומה"ט אמרו בבכורות (דף ל"ז) וביו"ד (סי' קי"ט) ובח"מ (סי' רל"ד) דאיסור דרבנן בשוגג מנכה בעד מה שאכל ע"ש, א"כ י"ל דמיירי בלא הכיר בה שהיא אלמנה, ודוקא באיסור דאורייתא מקרי ביאת שוגג אינו מנוקה מעון דהא שוגג דאורייתא צריך כפרה, משא"כ בקידש לחוד דליכא איסור מה"ת לכן מקרי מנוקה מעון, דהא שוגג דרבנן א"צ כפרה ודוקא מזיד דרבנן הוי עבירה להיות חוזר, א"כ מוכח לפ"ז דאף בלא הכיר ג"כ צריכה גט, דאל"כ הא בלא"ה לא הוי' אשתו, ויש לדחות דאפשר דמיירי בלא הטעתו והכיר בה שהיא אלמנה רק דשגג דאמר דאלמנה לכה"ג מותר, גם י"ל דכיון דקדושין בלא ביאה ליכא איסור מה"ת, א"כ שפיר אצטריך למילף מולא לקחה דבלא"ה לא הי' חוזר מעורכי המלחמה מה"ת דהא אין כאן עבירה מה"ת כלל, והא דלא מתרץ דמיירי בעשה תשובה כמבואר (שם דף מ"ג), משום דכ"ז דלא גירשה לא מקרי עשה תשובה כדאיתא בבכורות נודר ועובד יורד ומגרש

אכן יש להוכיח לכאורה דחייבי לאוין שלא הכיר בה לא הוי מק"ט דהא כתבו התוס' ביבמות (דף צ"ב) בד"ה נותן לה שני גט כו' בשם ר"ת שפסק דאשה דלא ידעה שהי' לה יבם ונתקדשה כו' דצריכה גט מהמקדש, וביותר מבואר זה בטור אה"ע (סי' קנ"ט) שכתב בקידשה בשוגג שלא ידע שהיא זקוקה ליבם דאם ירצה לייבם כופין המקדש לגרש, וקשה למה צריכה גט הא כיון דהמקדש לא הכיר שהיא זקוקה ליבם, א"כ הוי גבי' כמו כל חייבי לאוין מהא דלא תהי' אשת המת וגו', ואף שהיא ג"כ לא ידעה, עכ"ז הא גבי מומין דמבטל המקח לא מחלקינן בין ידע המאנה או לא, וגם באיילונית דלא ידעה ג"כ מבטל המקח כמבואר (בסי' קט"ז בב"ש סק"ג), בשלמא מהא דגיטין (דף פ') בהלכו הצרות ונשאו ונמצאו אלו איילונית דתצא ומבואר ברמב"ם וטור (שם) דצ"ג, אין להקשות דהא הוי קידושי טעות גבי הבעל, משום דמדין קנס נגעו בה, כמו דאי' התם דמיחלפה באשה שהלך בעלה למדה"י, וז"א שייך רק בניסת אבל בנתקדשה הא לא קנסו גם באשה שהלך בעלה להצריכה גט כמבואר ביבמות (דף פ"ח) ובתוס' (דף צ"ב) ד"ה אבל חכמים אומרים אין ממזר כו' וקשה אמאי הצריכו גט דהא אף דקדושין תופסין מ"מ הא הוי מק"ט משום לאו דשומרת יבם לשוק, דלכ"ע אית בי' לאו, כמש"כ התוס' (שם) בד"ה אי כרב אי כשמואל כו', וע"כ מוכח מזה דאיסור לאו אינו מק"ט ועדיין צריכה גט

אך יש לדחות, משום דהא אם היבם לא ירצה לייבמה רק לחלוץ לה אז תהא מותרת להמקדש, ואף