באר יצחק אבן העזר רח

בו סכנה, וע"כ מוכח דכיון דדחוי' היא בפיקוח נפש ולא הותרה לא אמרינן כן, וה"ה בזה, אך זה אינו ראי' כמש"כ התוס' בפסחים (מ"ו ע"ב) בד"ה רבה אמר אינו לוקה דהואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה לא אמרינן משום דלא שכיח עי"ש, והתם בשבת הא מיירי בטבל של דגן כדקאמר שם האי אידגן כו', ולפמש"כ התוס' בקידושין (דף ל"ח) דאין עשה שקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, א"כ י"ל דה"ה הא דסעודת שבת הוי' מה"ת מהא דאכלוהו היום, א"כ הוי עשה דקודם הדיבור, ואינו דוחה ל"ת של אחר הדיבור, אך לפי מה שהכריע הש"א (שם) לדחות הכלל הזה תקשה כנ"ל, ובלאו הכי לא מצינו וגם לא אשתמיט איזה תנא או איזה פוסק לומר דמצות סעודת שבת תהא דוחה ל"ת של אכילת איסור

וביותר תקשה לשיטת רבינו יונה בברכות (דף מ"ט) שכתב שם דסעודת שבת יוצא אף בפירות ולא בעי פת אלא לצאת חובת קידוש במקום סעודה, וכ"כ הר"נ בשבת (פ' ט"ז), והרבינו יונה ביאר זה ביתר ביאור, והא כתב הר"נ בתענית (פ"ק) דאסור להתענות בשבת מה"ת כמבואר שם גבי אם נדרו קודם לגזרתנו כו', והפוסקים שכתבו דלא בעינן פת טעמייהו דכמו דיצאו במן במדבר כ"כ בפירות, וזה ברור דאם יוצאין בפירות כש"כ דיוצאים בבשר כמבואר בתוס' סוכה (דף כ"ז) ד"ה במיני תרגימא כו' ובאו"ח (סי' רצ"א), ואי נימא דלכן הוי מה"ת משום הדרש דאכלוהו היום, יש להקשות לכאורה בהא דכריתות (דף י"ג) יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות כו' ר"י אומר אם הי' שבת כו' מבואר להדי' דשבת ויוה"כ חייב משום יוה"כ, וקשה לפי מש"כ הש"א (סי' צ"ט) די"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה רק מדרבנן ולמאן דס"ל דעשה דוחה ל"ת של כרת, ולשיטת הריב"א בחולין (דף קמ"א) ופסחים (דף מ"ז) בתוס' (שם) דס"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, עכ"ז אם עבר על הל"ת ועשה אינו לוקה, משום דהלאו נדחה מפני העשה וכמאן דליתי' ללאו דמי ע"ש, וכיון. דחטאת אינה באה [על עשה] רק על לאו כמבואר במכות (דף י"ג) וזבחים (דף ק"ו) תוס' ד"ה אזהרה מנלן כו' דרבינא ס"ל דקרבן בעי אזהרה, א"כ אמאי באכל ביוה"כ שחל בשבת חייב חטאת, הא בדיעבד דעבר ואכל קיים מצות עשה למאן דס"ל מצות א"צ כוונה כמו שהכריע הר"ן בר"ה, [אך לכתחילה אסור לאכול משום דאין עשה דוחה עשה ול"ת], ולשיטת הפוסקים הנ"ל דס"ל דיוצא חובת סעודת שבת אף בפירות ובשר (משום דס"ל דכיון דמפקינן זה, מהא דאכלוהו היום וכמו שיצאו במן, לכן לסעודה ג' יוצאים בפירות, ורק סעודת שחרית וערבית בעינן פת משום קידוש במקום סעודה, וע' במג"א (סי' קפ"ח ס"ק ט'), וכיון דשיטת הר"נ ג"כ דמה"ת אסור להתענות בע"כ נפקי זה מהא דאכלוהו היום, דאי נימא דנפק להו מוקראת לשבת עונג א"כ לא הוי רק ד"ק, וע' בר"נ (מגילה פ"ק) גבי מספקא לי' אם מוקפות חומה מימות יהושע דספק בזה לקולא, אלמא דס"ל דד"ק לאו דאורייתא ולא ס"ל כמש"כ הטו"א (שם ה' ע"ב) ע"ש] וכיון דמה"ת יוצא בבשר ופירות, א"כ כשאכל החלב יצא בדיעבד מ"ע דסעודת שבת ונדחה הלאו של יוה"כ בשביל העשה, והא לא נשאר רק מ"ע דענוי לחוד ועל עשה לחוד פטור מקרבן, א"כ קשה אמאי מביא קרבן חטאת בשביל יו"כ הא הוי כמאן דליתי' ללאו, בשלמא משום חלב ונותר ושארי לאוי דמני התם דחייב אתי שפיר, משום דבזה לא שייך לומר דנדחו הלאוין בשביל העשה דסעודת שבת, לפי שהא יכול לקיים מ"ע באכילת היתר, והיכא שיכול לקיים שניהם אז אף דיעבד לא קיים, כדמוכח ביבמות (דף כ') דאמר דכיון דאפשר בחליצה לכן אף אם בעלו לא קנו ע"ש, אבל בלאו דענוי יוה"כ דלא משכחת איזה היתר בלא"ה לקיים העשה דסעודת שבת תקשה כנ"ל, ואין לומר דזה הוי' מצוה הבאה בעבירה, דהא ס"ל לכ"פ דאינו אלא מדרבנן, ואין סברא לחלק דשא"ה משום דיש שם הרבה לאוין

אכן לפמש"כ לעיל דהא דסעודת שבת הוי' מה"ת אין זה מאכלוהו היום אלא מוקראת לשבת עונג דהוי פי' של זכור ושמור, לכן אין זה מקרי עשה לדחות ל"ת, ואף דבמ"ק (דף י"ד) גבי עשה דיחיד דאבילות אלמא דמקרי עשה אף דאין זה אלא מד"ק, עכ"ז אין זה מקרי עשה גמור לדחות ל"ת, א"כ מוכח מכל הנ"ל דהך דרש דאכלוהו היום איננו רק אסמכתא בעלמא

ועוד י"ל דהא להנך דס"ל דקרבן לא בעי אזהרה ודאי דאינו קשה מהא דיש אוכל אכילה א' כו', אלא דעיקר הקושיא הוי למאן דס"ל דקרבן בעי אזהרה, וי"ל דהך אמורא ס"ל כמאן דס"ל דעשה אין דוחה ל"ת של כרת, ולכן אינו קשה לכ"ע

וביותר י"ל לפמש"כ המ"מ (פ"ו מה' חמץ ומצה ה"ג) באכל מצה בלא ידע שהוא פסח אינו יוצא אף למאן דס"ל מצות א"צ כוונה, וכ"כ הר"נ [והובא באו"ח (סי' תע"ה)], וכן י"ל בהא דכריתות דמיירי בשגגת שבת ואז לא יצא משום סעודת שבת אף להמ"ד הנ"ל, ולכן חייב חטאת משום יוה"כ

וגם י"ל בהא דלא מצינו דסעודת שבת תהא דוחה לאכילת איסור, משום דגזירה כזית א' אטו כזית ב', כמש"כ התוס' בקידושין (דף ל"ח), ואף שהש"א הקשה ע"ז, עכ"ז י"ל דהא מצינו כן בזבחים (דף ל"ג) גזירה שמא ירבה בפסיעות וכן בנדרים (דף ל"ט) גזירה שמא ישהא בעמידה, ואכמ"ל

ויש לתרץ בפשיטות קושית כ"ת, דהא כיון שמותר להתענות תענית חלום בשבת, וכן היכא שתזיק לו האכילה לא יאכל כמבואר באו"ח (סי רפ"ח) ובמג"א (סי' תקצ"ז ס"ק א'), לכן ביוה"כ דהוא יום סליחה וכפרה על כל עונותיו מחמת העינוי וזהו מחשב לעונג, לא מצי לדחות אף לח"ש, ואסור לאכול ביוה"כ שחל בשבת אף ח"ש דלא חזי לאצטרופי דאין כאן מצות עשה ושום מצוה כלל, ויש להאריך בזה הרבה רק עת לקצר

ומה שהקשה ידידי בשבועות (ל"ב ע"ב) דהכל מודים בכנגדו חשוד על השבועה כו' ולימא לי' מי יימר דמשתבע כו', דלר"פ דס"ל דמשחק בקוביא כיון דמדאורייתא חזי ורבנן פסלוהו דנוהג בו דין שבועת עדות, א"כ לפמש"כ התוס' בב"מ (דף ה') ד"ה שכנגדו קאמינא כו' בתי' א' דבחשוד שייך למימר מתוך שאיל"מ, א"כ מה"ת הא הוי החשוד מחוייב שבועה ואיל"מ, ומבעי להיות חייב ק"ש כיון דאזיל בתר מאי דחזי מה"ת, ע"כ קושייתו, הנה לפמש"כ התוס' בב"ק (ק"ח ע"א) ד"ה ותרי כפילי כו' דחשוד על השבועה אינו פסול אלא מדרבנן ניחא בפשיטות קושית כ"ת וע' בתוס' שבועות (דף ל"א) בד"ה ורבנן הוא דפסלוהו, ועיקר קושייתו הנ"ל מבוארת בחדושי הרשב"א (שבועות ל"א)

ומש"כ כת"ר להקשות על הראי' שכתבתי מהא דקידושין דחיישינן שמא יבא אבי' וימחה, דהא התם לא נתרצה האב רק על הקידושין ואין זה בגדר חזרה עכ"ל, יעיין מעכ"ת ברא"ש (שם פ"ב סי' ח') שכתב ליישב בשיטת האלפס דס"ל דאף דנתרצה האב עכ"ז לא מהני היכא דקידשה א"ע בלא דעת אבי', דלכן היכא דלא מיחה האב הוי קידושין היכא שנתקדשה לדעת אבי' דשא"ה דכיון דנתקדשה לדעתו הוי כמו שנתן לה רשות שתיכנס לחופה עכ"ל, וכן כתב הפ"י שם בד"ה נתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' לעדה"י דיש שם חזקה דכיון דנתרצה מעיקרא מוקמינן דהשתא ג"כ נתרצה, דסתם קידושין לחופה קיימי עכ"ל, א"כ שפיר כתבתי דמוכח מהתם דבספק דלהבא חיישינן לחזרה אף בדרבנן כיון דאיתחזק איסורא

ונידון מש"כ בקונטרסי להוכיח מהא דיו"ט שחל בע"ש דתוקעין להפריש ממלאכת אוכל נפש, דלשיטת הירושלמי דס"ל דתקיעת שופר ביו"ט אסור מה"ת, א"כ איך אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך, ומוכח מזה דאף בספק מצוה דרבים מותר לעבור על איסור מה"ת, לכאורה יש לדחות זה לפי מש"כ התוס' בפסחים (דף מ"ו) בד"ה רבה אמר כו' דסמוך לשקיעת החמה דלא שייך בזה הואיל אי מיקלעי לי' אורחים דאז אסור לעשות מלאכה מה"ת, א"כ לפ"ז י"ל דלכן היו תוקעין להפריש איסור ודאי דרבים דלא הוי ספק איסור ביה"ש, דאף בעושין מבעוד יום סמוך לחשיכה ג"כ הוי איסור ודאי, וכמו שכתב המג"א (ריש סי' תקכ"ז), ולהפריש מאיסור ודאי שרי לתקוע.