באר יצחק אבן העזר רז

הוי השיעור בכזית, עכ"ז י"ל דסעודת שבת לא סגי בכזית כמבואר בטור או"ח (סי' רצ"א), ובמחבר (שם סעי' א') גבי סעודה ג' דמחוייב לאכול כביצה, והמג"א (שם ס"ק א) כתב דלאו דוקא כביצה רק יותר מעט מכביצה, והב"י שם כתב בשם הר"נ דס"ל ג"כ דסעודת שבת צריך בכביצה, דאל"כ אינו מקיים מצות עונג כלל

וכן מוכח בתוס' סוכה (דף כ"ז) ד"ה במיני תרגימא שכתבו דלא נפיק בפירי משום מצות סעודת שבת כמו דלא מהני גבי סוכה עכ"ל, אלמא דמה דלא בעי סוכה אינו יוצא בו מצות סעודת שבת, לכן בכביצה דאינו צריך סוכה בודאי לא נפק משום סעודת שבת

וכן מוכח מתוס' ברכות (מ"ט ע"ב) בד"ה אי בעי אכיל כו', שהקשו דהכא משמע דביו"ט מחוייב לאכול פת ובסוכה אמרו אי בעי אכיל כו', ואמאי לא תי' דמשום יו"ט סגי בכזית וגבי סוכה הוי אכילת עראי ופטור מסוכה וכמו שהקשה הצל"ח (שם), אך לפי מה שהוכחתי משיטת התוס' דס"ל דלא סגי בכזית שפיר הקשו דה"ה גבי יו"ט אינו יוצא בכזית, וגם שפיר הקשו (שם) אח"ז מאי נפ"מ אי צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל מצות סוכה, ומצאתי במחצית השקל (סי' רצ"א וסי' תרל"ט ס"ק ט') שהקשה בסתירת המג"א דבסי' רצ"א מבואר דלא סגי בכזית ודוקא לצאת ידי קידוש דבעי מקום סעודה סגי, משא"כ עיקר סעודת שבת, ואף דקידוש במקום סעודה נפק ג"כ מוקראת לשבת עונג, עכ"ז מחלקינן ביניהם, וכמש"כ המחצית השקל (בסי' תרל"ט), וכן מצאתי בשעה"מ (ה' סוכה) שכתב ג"כ דסעודת שבת צריכא שתהא בכביצה ויותר, והקשה שם ע"ז מהא דשבת (דף קי"ט) דמסדר שולחנו בע"ש אע"ג שאינו צריך רק כזית, אלמא דסגי בכזית ע"ש, ונראה לע"ד דאינה סתירה לדברי הטור, משום די"ל דהא דשבת הנ"ל דמשמע דסגי בכזית אינו רק בלילה וכמש"כ הרא"ש בפסחים (פ' ע"פ סי' ה') דמה שלא הי' אוכלים לא הי' מקפיד לפי שיכול לקיים שלש סעודות למחר, וכ"כ התוס' (שם ק"א ע"א) ד"ה ובקידושא דהכא כו' דיוכלו לקיים למחר ג' סעודות ע"ש, א"כ י"ל דהא דאמרו לעולם יסדר שולחנו אע"ג שא"צ אלא כזית היינו משום קידוש במקום סעודה, ומשום דקידוש לילה קודם לקידוש היום, ומחוייב לקדש בלילה, וכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה, לכן צריך עכ"פ כזית, דלמקום סעודה סגי לכ"ע בכזית, אבל לצאת חובת סעודת שבת לא סגי בכזית ויכול לקיים זה למחר, וכבוד היום קודם לכבוד לילה בסעודה, ולכן לשיטת הפוסקים דסעודת שבת לא סגי' בכזית, אין מקום לקושית כת"ה על מש"כ

אך לשיטת הרשב"א בחידושיו לסוכה (דף כ"ז) דס"ל שם דסעודת שבת סגי בכזית עדיין יש להקשות קושית מעכ"ת דבחל יוה"כ בשבת יאכל כזית, דהא בנשבע להתענות בשבת אין השבועה חלה, משום דהוי מושבע ועומד לאכול בשבת, ושבועה הא חלה על חצי שיעור כנ"ל, אך גם זה אינו קשה, די"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל דשבועה אינה חלה על חצי שיעור דאסור מה"ת כמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח ס"ק ו') בשם הרשב"א בתשובה, ועיקר קושית מעכ"ת אינו אלא לשיטת התוס' דס"ל דשבועה חלה על ח"ש, וי"ל בזה כמש"כ

אך עדיין יש להקשות על הרשב"א הנ"ל דבחל יוה"כ בשבת יהא מותר לאכול בכלות היום פחות מככותבת אם אין לו שהות לאכול ככותבת, דהא אז לא שייך חזי לאיצט לאיצטרופי ואינו אסור רק מדרבנן, וכבר ביארתי בתשובה הקודמת דהיכא דאינו אסור הח"ש רק מדרבנן מודה הרשב"א ג"כ דחלה השבועה א"כ תסוב עדיין קושית מעכ"ת לשיטת הרשב"א הנ"ל, וגם זה יש לתרץ דהא בשו"ת הרשב"א (סי' תרי"ד) מבואר דלכן חייב מה"ת לאכול כזית פת בשבת משום דגמרינן מיו"ט א' של פסח דהכתוב קבע חובה דה"ה דחייב לאכול כזית פת מה"ת עכ"ל, [וגוף דברי הרשב"א צריך ביאור ואכמ"ל], עכ"פ לפ"ז סגי בכזית לסעודת שבת דהא אכילת מצה סגי' בכזית ואין הלמד חמור מהמלמד, ולכן אזיל הרשב"א לשיטתו בתשובה ופסק בחי' לסוכה דסגי בכזית לאכילת שבת ויו"ט, ולכן אינו יוצא באכילת איסור אף באיסור בדרבנן כמו חצי שיעור ברגע אחרינה של סוף יו"כ, דהא ילפינן בפסחים (דף ל"ה) גבי אכילת מצה דאינו יוצא בטבל, ועיין בלח"מ (פ"י מה' חמץ ומצה) שכתב דלדידן ג"כ דרשינן זה הדרש דפסחים, וכן כתבו האחרונים למילף דאינו יוצא באכילת איסור דמצה משום דבעי מצה הראוי' לז' כמבואר בפסחים (דף ל"ח) ובמק"א הארכתי בכ"ז, א"כ י"ל דכמו דאינו יוצא חובת מצה באכילת איסור ה"ה בסעודת שבת דעיקרו ילפינן מיו"ט א' של פסח לשיטת הרשב"א הנ"ל] ג"כ אינו יוצא באכילת איסור, וגם באיסור דרבנן כמו דמאי אמרו בפסחים (דף ל"ה) דאינו יוצא, ולכן אינו יוצא משום סעודת שבת אף בפחות מככותבת דהא עכ"פ הוי דבר האסור מדרבנן, וילפינן זה ממצה דהעמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה, ומתורצת קושית מעכ"ת גם לשיטת הרשב"א

ועיקר שיטת הרמב"ם דפסק (פ"א מהלכות שבועות) דנשבע להתענות בשבת אין השבועה חלה, צריך ביאור, דהא הש"ך (יו"ד סי' רט"ו ס"ק י"א) כתב דגם שיטת הרמב"ם דשבועה חלה על מה שאינו מפורש בתורה רק דאתא מדרשא, ומבואר ברמב"ם (הלכות שבת פ"ל) דאכילה בשבת הוא מצד מצות עונג דוקראת לשבת עונג, וז"א רק דברי קבלה, ועל דברי קבלה הא קיי"ל דחלה שבועתו כמו ביו"ד (סי' רל"ט) בנשבע שלא לקרות המגילה דחלה השבועה, א"כ צ"ע אמאי כתב בנשבע להתענות בשבת דאין השבועה חלה, ולולא דברי הרמב"ם (ה' שבת שם) י"ל דאכילת שבת נפקא לן מהא דאכלוהו היום דדרשינן מזה בשבת (דף קי"ז) דחייב לאכול ג' סעודות, אך לא מצינו זה ברמב"ם שימנהו במ"ע, ובע"כ מוכח דז"א רק אסמכתא כמש"כ הא"ר באו"ח (סוף סי' קס"ז) ע"ש, אך י"ל דהא כתב הרמב"ם (ה"ט בפ"ל) דזכור ושמור נתפרשו ע"י הנביאים שנאמר וקראת לשבת עונג לכן הוי' סעודת שבת כמו דאורייתא ממש, דהנביאים פי' בזה להפסוק דזכור ושמור, גם י"ל דזה דומה למש"כ רש"י במ"ק (י"ד ע"ב) גבי עשה דיחיד דכתיב אבל יחיד עשי לך ופי' הרא"ש שם (סי' נ') דזהו כדאמרינן בעלמא עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמירא ואסמכינה אקרא עי"ש, וכן י"ל בזה

וכן מוכח דאכילת שבת לא נפקא לן מהא דאכלוהו היום דאל"כ תקשה דיהא מותר לאכול בשבת אכילת איסור אם אין לו של היתר, דניתי עשה דאכילת שבת לדחות ל"ת, כמש"כ הפוסקים גבי מצות עשה דמצה, ובאמת מוכח בביצה (דף י"ז) גבי המעשר בשבת במזיד לא יאכל דמשני ל"צ דאית לי' פרי אחרינא, דמשמע דלולא זה י"ל דמיירי גם בלית לי' פרי אחרינא, א"כ קשה יהא מותר לאכול משום דחיית עשה לל"ת, דהא אף דעישר בשבת מכ"מ לא חמיר איסורי' מל"ת גמורה, אך זה יש לדחות דהא בפירות אינו יוצא משום סעודת שבת

וביותר יש להוכיח כן מהא דעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל כו' ואלו לישראל בתרומה מערבין משום דחזי לכהנים, אלמא אע"ג דלא חזי לדידי' מערבין כיון דחזי לאחרינא, א"כ כ"כ יערבו בטבל דהא חזי למאן דלית לי' היתר, ואף דטבל הוי במיתה, עכ"ז תקשה להאמוראי דס"ל (בריש יבמות) דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, וכן תקשה בהא דשבת (דף קכ"ז) דאין מטלטלין טבל ותרומה מטלטלין משום דחזי לכהן, א"כ כ"כ נימא בטבל דיהא מותר לטלטל דהא חזי למאן דלית לי' אכילת היתר בשבת, וגם יש טבל שאינו במיתה כמש"כ הש"א (סי' צ"ו), ולפמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (שם) בהא דתרומה דחזי' לכהנים דהא מחוייב ליתן לכהן, אין מקום להוכחה זו, אבל לשיטת התוס' בשבת (שם) בד"ה כיון דחזי לכהן, ובד"ה דאי בעי כו', שפיר יש להוכיח כנ"ל, ואפשר לדחות זה דהא אף מאן דלית לי' אכילת היתר לא הותרה לו אכילת איסור בשבת רק מצד דחיית העשה לל"ת ומקרי זה דחוי' לגבי' כמש"כ התוס' ביבמות (כ' ע"ב) ד"ה אטו ביאה שני', א"כ י"ל דהא דאמרינן דמותר לטלטל משום דחזי לאינש אחרינא דז"א אלא מה דהותרה לגבי' ולא מה דנדחת לי', דאל"כ קשה דיהא מותר לטלטל ולערב בדבר האסור משום דחזי לחולה שיש