באר יצחק אבן העזר רו

הנ"ל, דלא מחלקינן בינם וכמו דהתירו לו בעצמו לעבור על איסור דרבנן כדי שלא לחלל באיסור מה"ת, ה"ה דהתירו לו אף במה דהוי בידו כיון שיש לחוש שמחמת שיהא מצטער יחלל באיסור חמור ואף דהוי בידו שלא יחלל עכ"ז חשו חז"ל, והובאה שיטתם באו"ח (סי' שמ"ח), א"כ ה"ה בנ"ד שיש לחוש וקרוב לוודאי שתצא מהדת מחמת הדחק, יש לנו להתיר לה איסור דרבנן כדי שלא תעבור על איסור חמור משום דחקה, ואין לומר דשא"ה בשבת דהוי איסור קיל וכמש"כ שם הרי"ף על רדיית הפת דחכמה ואינה מלאכה וכ"כ שם הר"נ דלא מקרי בשם שבות ע"ש, משא"כ איסור מינקת דהוי איסור חמור כמש"כ הב"י בתשובה, שכבר הוכחתי לעיל דאיסור מינקת הוי שבות קל, וגם מצינו כה"ג [להתיר איסור דרבנן כדי שלא יעבור על איסור חמור] בהא דשבת (קנ"ג ע"א) דמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד"א ברה"ר, וכן בפסחים (דף י"א) דרבנן ס"ל אדם בהול על ממונו ואי לא שרית לי' הקזה במקום שאין עושה מום יבא להקיז במקום שעושה מום, וכ"כ רש"י בכתובות (דף ע') דלכן בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד משום דאי לא שרית לי' אתי לכבויי באיסור חמור, אלמא דהתירו לו לחטוא באיסור קל כדי שלא יבא לאיסור תורה החמור, וכיון דמצינו דגם לדידי' בעצמו התירו איסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור, א"כ ה"ה במינקת עצמה דיכולים להתיר אף גבי דידה כנ"ל, ולגבי הבעל הרוצה לישאנה אף דלאחרים לא התירו, עכ"ז הא כבר נתבאר דמשום מצוה רבה מותר לו לעבור, וה"ה במקום ספק מצוה רבה, וכן מוכח משיטת הרא"ש דלא מחלקינן בין ספק לוודאי, דהא יליף להתיר להכניס ידו לחצר מהא דהתירו לו לרדותה, ולא מחלק בין ספק לוודאי, ולכן יש להקל בנ"ד גם להמינקת בעצמה

ועכ"ז לכתחלה דעתי כמש"כ לעיל, דעיקר ההיתר יהי' רק לו כדי לצאת לכל השיטות [אף לשיטת הר"נ בשבת הנ"ל], ואם לא יהא אפשר להתנהג כן אזי יכולים גם לומר לה בלשון היתר ג"כ, וליתן הוולד להמינקת ולכתוב ההתחייבות של הנושאה בערכאותיהם כתקי הקיר"ה והמינקת תשבע כנ"ל, וכמש"כ לעיל בשם תשובת הגאון רע"א זצ"ל, ודעתי מסכמת בכ"ז להקל בצירוף הרבנים הג' מ"צ דמחנם והסכם כת"ה, א"ד ידידו דוש"ת וחפץ הצלחתו יצחק אלחנן בהרב מוהרי"א זצ"ל חופ"ק נאווהרדק

סימן ב עוד להרב הג' הנ"ל

מה שהקשה כת"ה על מש"כ דמעשר בהמה של יתומין לא הוי רק מדרבנן, א"כ איך קרב, והא חולין שנשב"ע דאורייתא עכ"ל, הלא גם אנכי הרגשתי בזה, וכתבתי דהא כה"ג אמרו בנזיר (דף כ"ט) למאן דס"ל משום מצות חינוך דרבנן דנזיר מביא קרבן משום דחולין שנשב"ע לאו דאורייתא, והמל"מ (פ"ב מה' נזירות) כתב ג"כ די"ל דלדינא חולין שנשב"ע לאו דאורייתא, וכבר האריכו המפרשים בפרט זה

ומה שהקשה ידידי על מש"כ דדוחק לומר דכיון דהפקר ב"ד נלמד מאלה הנחלות וגו', דהוי כמו קנו יורשין בתפיסת הבית דחייבין במעשר בהמה ולא הוי לקוח כו', מפני מה הוי זה דוחק הא מצינו בב"ק (דף ק"י) בכהנים בגזל הגר דאי הוי כיורשים דחייבים במעשר בהמה עכ"ל הטהור', הנני לבאר דלכן אין סברא לומר דמחמת הפקר ב"ד הוי כמו יורשים להתחייב במעשר בהמה, דא"כ תקשה בהא דתנן בבכורות (דף נ"ה) דלקוח וניתן במתנה פטור ממעשר בהמה ומשמע דכל לקוח פטור [וכן התוס' שהקשו בכמה דוכתי בסתירת הש"ס דלקוח פטור ממעשר דגן ובשארי דוכתי משמע דלקוח חייב במעשר, אלמא דזהו כללא דלקוח פטור ולא משכחת לקוח דיתחייב], ואי נימא דהפקר ב"ד הוי כירושה גבי זה, א"כ בקנה בהמות ע"י קנין דרבנן כגון למאן דס"ל ד"ת מעות קונה ומשיכה לא הוי' רק קנין דרבנן, או בקנה ע"י מעמד שלשתן דאינו קונה רק מדרבנן וכה"ג, ומבואר ביש"ש (ב"ק פ' מרובה סי' ז') דאם קידש אשה ע"י חפץ ומעות דלא קנה רק מדרבנן, דמ"מ הוי קדושי מעליא מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר והוי ממונו מה"ת, והובא בב"ש (סי' כ"ח ס"ק ו') באריכות בשם כ"פ דס"ל כן, א"כ אז מבעי להיות חייב במעשר בהמה מה"ת, דהא כיון שזוכה ע"י קנין דרבנן מצד הפקר ב"ד הוי כיורש, ומדחזינן דלא משכחת לקוח דיהא חייב במעשר בהמה, בע"כ מוכח דאף הפקר ב"ד הוי גבי זה כלקוח, ושאני זה מכהנים בגזל הגר דמיד שמת הגר זכו הכהנים ממילא בהגזילה המגעת מהגזלן, משא"כ היכא שזוכה ע"י הפקר ב"ד, ואינו זוכה ממילא רק ע"י מעשה וענין של הב"ד שהקנו לו בהפקרם, לכן אינו דומה ליורש להיות חייב במעשר בהמה דהא יורש זוכה ממילא בלא שום מעשה כלל

ומש"כ כת"ה דהא יכולים חז"ל להקנותן להאפטרופו' בתוך ז' דמבואר בבכורות (דף נ"ו) דכ"ז שהוא מחוסר זמן אינו פוטר לקוח, י"ל בזה דהא חזינן במעשר בהמה של יתומים שאחר ז' ללידתו ג"כ נוהג דין מעשר בהמה דהא לא מצינו חילוק ביניהם כלל, וכיון דמעשר בהמה שאחר ז' ללידתו [שלא זכו היתומין בו אלא לאחר ז'] אינו נוהג בו דין משע"ב רק מדרבנן כנ"ל, לכן אף בזכו היורשים בתוך ז' ללידתו, ג"כ למה להו לחז"ל להקנותו אז לאפטרופס דאזי יהי' מעשר מה"ת ולא יהיו יכולים להקל משום השבת אבידה להיות נמכר שחוט, יותר עדיף שלא להקנות אז לאפטרופס כדי שלא יהא חל החיוב דמעשר מה"ת, ולכן יהיו יכולים למכור שחוט משום השב אבידה ליתומים

ומש"כ מעכת"ה להקשות במש"כ בענין חצי שיעור דאף מה דלא חזי להצטרף ג"כ אסור מדרבנן, דהא התם חזי להצטרף לשארי איסורים, ומבואר בע"ז (דף ס"ו) דכל האיסורים מצטרפים כו', אבל בחצי עבד לא שייך לומר כן, עד כאן קושייתו, גם זה אינו קשה, משום דהא דווקא ר' מאיר ס"ל שם זה הכלל דכל האסורים משני שמות מצטרפים, אבל רבנן הא לא ס"ל זה"כ, וכן פסק הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פ"ד ה' ט"ז) דכל האסורים משני שמות אינן מצטרפים זה עם זה כמו חצי שיעור עכ"ל הרמב"ם שם, לכן שפיר כתבתי דמוכח דאף היכא דלא חזי להצטרף חייב על ח"ש מדרבנן דאל"כ יהא מותר לאכול בכלות יוה"כ חצי שיעור דלא שייך בזה חזי לאצטרופי לשארי איסורים, דהא קיי"ל לדינא דכל האסורין אינן מצטרפים, כמו שפסק הרמב"ם הנ"ל

ובדבר מש"כ דעשה חל על חצי שיעור דעשה ול"ת אם לגבי העשה הוי שיעור ולגבי העשה הנדחה לא הוי רק חצי שיעור, ועשה של שיעור שלם הוי מושבע מהר סיני, ולכן כמו שבועה דחלה על ח"ש ה"ה בזה, והקשה מעכת"ה א"כ בחל יוה"כ בשבת יאכל כזית לשיטת הסוברים דאסור להתענות בשבת מה"ת, וגבי איסור יוה"כ לא הוי רק ח"ש דלא מיתסר רק ככותבת, יפה הקשה ידידי, אמנם לפי שלעד"נ הכלל הזה ברור, בע"כ מוכח דז"א סתירה לדברי, והוא דמש"כ מעכ"ת בפשיטות דסעודת שבת סגי בכזית זה אינו ברור, משום די"ל מסברא, כיון דחזינן דיוה"כ לא מיתסר רק באכילה ככותבת משום דקים לחז"ל דבפחות מזה לא מייתבא דעתי' ומקרי עינוי, א"כ בשבת דאסור להתענות לכן מחוייב לאכול דוקא לא פחות מככותבת, והנה שיטת הר"נ בתענית פ"ק דכתב על הא דנדר להתענות ושכח ואכל דאיבד תעניתו דמיירי שאכל ככותבת דהוא שיעור אכילה לתענית יעו"ש, הרי דס"ל זה לכלל גמור דפחות מככותבת לא איבד תעניתו, ומקרי עדיין תענית, ולכן בודאי לא סגי לסעודת שבת פחות מככותבת ולא איבד תעניתו ומקרי עדיין תענית, ובוודאי כיון דאסור להתענות בשבת, מחוייב לאכול ככותבת, ואף לשיטת החולקים על הר"נ כמבואר באו"ח (סי' תקס"ח) וס"ל דלכל תענית זולתי יוה"כ