באר יצחק אבן העזר רד

והתם מיירי בניסת כבר ולפי טעמו שכתב שם גם קודם שניסת לא מהני נשבעה

אך באחר שניסת נראה להוכיח כן מסוטה (דף כ"ד) דס"ל לחכמים דמעוברת ומינקת חבירו ה"ז שותה משום דראוי' להחזירה לאח"ז, ומבואר בתוס' (שם) דבכהן דאינו יכול להחזירה אח"ז מקרי אינה ראוי' לאישות ואינה שותה, וקשה אי נימא דנתנה בנה למינקת מותרת להנשא וכתנא דברייתא דס"ל כן בכתובות, א"כ הא הוי בידו ליתן הולד להמינקת ותהא מותרת לו וכמו דס"ל לחכמים דאחר כ"ד חודש מותרת כיון שעבר החשש, בנתנה בנה למינקת לתנא דברייתא הנ"ל, א"כ שייך לומר התם דתהא שותה דמקרי ראוי' לאישות דיכול ליתן למינקת אחרת כמו דאמרו התם דיכול לישא אשה אחרת, וכיון דמוכח דחכמים ס"ל התם דלא מהני נתנה בנה למינקת, א"כ קשה למה לא הוכיחו מהך משנה התם בכתובות דלא מהני נתנה בנה למינקת, וביותר קשה הא אך ר"מ ס"ל גזירה דהבחנה, ולא החכמים, א"כ לדידהו מהני נתנה בנה למינקת [אך לפי דברי הפ"י הנ"ל יש לישב זה], וע"כ מוכח דאחר שניסת באיסור לא מהני נתנה בנה למינקת לכ"ע, א"כ ה"ה לא מהני נשבעה המינקת אחר שניסת באיסור, דאל"כ קשה הא יכול להשיג מינקת שתשבע, ולא הי' צריך הריב"ש לכתוב זה בעובדא שלפניו מסברא דהא מוכח זה מן המשנה הנ"ל

ויש לדחות, משום די"ל בזה, דזה לא הוי בידו דילמא לא ישיג מינקת אחרת, וכמש"כ התוס' (כתובות דף כ"ב) בד"ה מנין לאב שנאמן כו' דאין בידו כ"כ דשמא לא ימצא מי שיקדשנה, כש"כ במינקת דיכול להיות שלא ישיג, ועפ"ז יש ליישב קושית התוי"ט בסוטה שם דהקשה אמאי לא ס"ל לרבנן התם כסברת ר"א דאמר דיכול לישא אשה אחרת משום דאפשר דזה לא מקרי בידו דדילמא לא ימצא מי שישאנה ודוקא יכול להחזירה אח"ז אמרו משום דזה הוי בידו וביד אשתו ולא צריכין לזולתם, ואף דעכשיו לא יוכל להחזירה, עכ"ז הא מחוסר זמן אינו כמחוסר מעשה כמש"כ המל"מ (פ"ד מהלכות אישות)

ולכאורה יש להוכיח דאף היכא דיש תקנת הוולד כמו עובדא דנ"ד אסורה להנשא, דהא ביבמות (דף ל"ו) בתוס' ד"ה ולא קתני כו' הקשו במה דאמרו בכתובות (דף ס') דלא תארס ולא תנשא דאם כשאירס צריך ליתן גט, אמאי איצטריך לומר דלא תנשא, וכ"כ הרא"ש (שם), וי"ל דהא נפ"מ באם שהי' בעת האירוסין תקנת הוולד שתנשא אמו כמו בנ"ד, ואחר האירוסין עבר החשש דה"א כיון דאירסה בהיתר מותרת להנשא דהא האיסור לא הי' רק על האירוסין, לכן תנא לא תנשא דתקנת האיסור הי' גם על הנשואין, ומדלא כתבו התוס' כן מוכח דגם כה"ג אסורה להנשא, אמנם אין זה ראי' לסתור, די"ל דכה"ג דהיו האירוסין בהיתר מותרת להנשא אף בעבר החשש דהא דרכי' דרכי נועם כדאי' כה"ג ביבמות (דף פ"ז), דאל"כ תקשה דהא הוי מצי לאוקמי דמיירי כמו בבי ר"ג דמותרת להנשא דבעת האירוסין נתנה בנה למינקת ואחר האירוסין חזרה או מתה המינקת וכה"ג, ולכן תני דלא תנשא, אע"כ מוכח דס"ל להתוס' והרא"ש דאם היו האירוסין בהיתר, מותרת גם להנשא, דלא גזרו בכה"ג, ולכן בנ"ד כיון דבעת הנשואין יש כאן יסוד להתיר משום ספק מצוה רבה, ע"כ אף אם יוכל להיות דיבטל החשש הזה אחר הנשואין מאיזה ענין, עכ"ז נשארת בהיתר לבעלה כדמוכח מהתוס' ורא"ש הנ"ל

ענף י

וגם יש לצרף בנ"ד ההיתר של האמונת שמואל דס"ל דאלמנה עשירה מותרת להנשא ע"פ שיטת ר"ש הזקן דס"ל דגרושה מותרת להנשא דאינה משועבדת להיניק, וה"ה אלמנה עניי' כמו בנ"ד, והנו"ב הקשה דע"כ מוכח דבאלמנה גם הר"ש מודה דאסורה אף היכא דאינה משועבדת להיניק דאל"כ איך קאמרי ב"ש בכתובות מינקת אסורה הא ס"ל לב"ש (שם דף נ"ט) דאינה מיניקה את בנה ומוכח מזה דבאלמנה גם הר"ש מודה עכ"ל, ולכאורה יש לומר דהא מבואר (בתוספתא דנדה פ"ב) דחייבת אשה בטיפול בנה כ"ד חודש, וי"ל דזה גם ב"ש מודה דאף דס"ל דפטורה להיניק עכ"ז חייבת בטיפול בנה ולהשתדל להעמיד מינקת עבורו, ולכן גם לב"ש אסורה להנשא וכמש"כ הרא"ש (בתשובה כלל ק"ג) והובא בנו"ב (מה"ק סי' י"ד דכתב בנתנה בנה למינקת לכן לא מהני להתירה משום דאי מנסבא לאו אורח ארעא לאהדורי אחר מינקת אחרת אם תחזור הראשונה וגם לא שבק לה בעלה, ובעל כלוקח ולכן לפ"ז בעניי' דאינה חייבת להיניק עכ"ז חייבת בטיפול בנה לגדלו ולראות להעמיד מינקת עבורו, אך ז"א דהא עניי' דאינה חייבת להיניקו מחמת דאין לה מזונות מנכסי בעלה ה"ה דאינה חייבת בטיפול בנה מה"ט, ובעיקר מש"כ דלב"ש אסורה מחמת הטיפול כנ"ל, ליתא, דא"כ צמקו דדי' בחיי בעלה אמאי מותרת להנשא, הא יש לחוש דלא יהי' מי שיטפל עם הוולד, וע"כ מוכח דלזה לבד לא חשו חז"ל באיסור מינקת, (וכן מוכח בכתובות (דף ס') דס"ל לרשב"ג דלמאן דס"ל עד כ"ד חודש מותרת להנשא בסוף כ"א חודש משום דאין חלב נעקר עד סוף ג' חדשים אלמא דלא חשו לטיפול של הולד, וזה יש לדחות דכיון דיש חלב בדדיה לא חש רשב"ג דהבעל יעכב על הטיפול, וכן משמע ביבמות (דף מ"ב) בעיקר הטעם של איסור מינקת, א"כ תקשה קושיית הנו"ב הנ"ל, ויש לתרץ דיש לומר דב"ש דאמרי כ"ד חודש וב"ה דאמרי ח"י חודש לא פליגי באיסור מינקת רק דקאי על כמות שיעור הנקת ולד, כדמשמע בפי' רש"י (שם) בד"ה י"ח חודש כו' דיו לתינוק לינק בכך, ונ"מ אי הוי כיונק שקץ אם פירש בתוך זמן הנ"ל, ומדוקדק בזה מאי דאמר רשב"ג שם אני אפרש לדברי האומר כ"ד חודש מותרת להנשא בכ"א חודש כו', דקשה הא אמרו בפי' כ"ד חודש, אלא ע"כ מוכח דלא פליגי אלא בשיעור הנקה וממילא שייך פלוגתא הנ"ל באיסור נשואין ובא רשב"ג לומר דבאיסור מינקת מודה דמותרת בכ"א חודש. **הגה (ואף דא"כ הוי זה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה והו"ל לשנות זה בעדיות, עכ"ז י"ל דב"ש וב"ה קאי על הא דתנן בגיטין (דף ע"ה) גבי ע"מ שתיניקי את בני דכמה היא מיניקה דר"י אומר ח"י חודש ור"מ ס"ל שתי שנים, וי"ל דב"ש קאי ג"כ על שיעור הנקה דע"מ שתיניקי בני ואז הוי ב"ש לחומרא וכדאמרינן בכולי ש"ס דכי איתמר ב"ש לחומרא הוא דאיתשל, שוב מצאתי בפני יהושע שכתב ג"כ דב"ש קיימי על הא דגיטין

].** ועוד י"ל דהא לכאורה טעמא בעי מפני מה ס"ל לב"ש דאינה מיניקה את בנה הא חייבת במלאכה, וי"ל דטעמייהו ע"פ סברת התוס' שכתבו לעיל (דף נ"ט) ד"ה תני ר' חייא כו' דלכן ס"ל לר"ח דפטורה להיניק משום שמכחיש יופיה, ה"ה י"ל דזהו טעמו של ב"ש, והוי בגדר שלא תתגנה על בעלה, ומבואר בכתובות (דף ס"ה) דמותר בלאות לאשה כדי שלא תתגנה על בעלה, ובאלמנה מותר בלאות ליורשיו דתתגנה ותתגנה, וי"ל דה"ה בהנקה דאף דפטורה להיניק משום דאין אשה אלא ליופי, אבל ביורשין דאמרו תתגנה ותתגנה, א"כ כיון דחייבת במלאכה ומעשה ידי' ליורשים ה"ה דחייבת בהנקה דלא שייך האי טעמא דיורשים שאני, ומתורצת קושית הנו"ב

ואין לפקפק על דברי האמונת שמואל הנ"ל, דהא יש לגזור אטו אחרינא כמו גזירה דהבחנה, דהא כתב המגיני שלמה דלמסקנת הגמרא לא גזרינן במינקת אטו אחרינא, וכן כתב המקום שמואל (בסי' פ"ו) דלא גזרו במינקת אטו אחרינא משום דהבחנה חמורה מאיסור מינקת וכמש"כ לעיל, ולכן אין להזניח דברי הא"ש הנ"ל, ולכן יש להתיר בנ"ד ליתן הוולד, למינקת ולהתירה להנשא

ומה שהחמיר הכנסת יחזקאל ליתן דוקא למינקת פנויה ולא לנשואה, משום דיש לחוש שמא תתעבר ויעכר חלבה, הנה בתשובת הגאון רע"א זצ"ל (סי' צ"ה) בד"ה וראיתי לגדולי האחרונים כו', כתב דלא בעינן פנוי' דוקא ע"ש, וכן נ"ל להכריע מהא דאמרו ביבמות (דף מ"ב) דידי ממסמסא לי' בביצים וחלב, דידה לא יהיב לה בעל ולתבע ליורשים אשה בושה לבא לב"ד כו' ופי' רש"י