באר יצחק אבן העזר קצח

ואכתי קשה דהא מבואר בר"ה (דף כ"א) דעל קריאתם אתה מחלל שבת, ואי אתה מחלל שבת על קיומם, והא בקיומם הוי ג"כ מצוה דרבים היכא דא"א להודיע להם בלא חילול שבת, ואפשר לומר דזה לא מקרי מצוה דרבים כ"כ דהא הקשו התוס' בר"ה (שם) בד"ה לוי איקלע כו' איך הניתן לאכול והא יש כאן איסור כרת דאורייתא ותי' משום דאתם אפילו מזידים ושוגגים כו' ע"ש) לכן אין זה מקרי מצוה דרבים כ"כ, ודוקא ב"ד שהמה מצווים במצות קידוש החודש יכולים לחלל שבת משום דזה מקרי מצוה רבה, ועוד דהא נוגע ג"כ לסדר הקרבנות שבמקדש וכדאמרו ביבמות (ה' ע"ב) דמתמיד לא גמרינן שכן צורך גבוה ועכ"פ מוכח מזה דהתורה קראה למצות קידוש החודש מצוה רבה ולכן התירה לחלל שבת מספק, א"כ כמו כן בכל ספק מצוה רבה ג"כ מותר מספק לחטוא

ובאמת י"ל דלכן ספק עשה אינו דוחה ל"ת ודאי, משום דהא ל"ת חמור מעשה כדאי' ביבמות (דף ז'), רק דגזה"כ הוי' דעשה דוחה ל"ת, אבל בספק עשה דלא מצינו גזה"כ לכן אינו דוחה, משא"כ במצוה רבה שאני דהא חזינן דיש לה מעלה יתירה דלא בעינן בעידנא וכה"ג, ועפ"ז ניחא לכולהו תנאי ביומא (דף פ"ה) דקאמר לכולהו תנאי אית להו פירכא אשכחן ודאי ספק מנלן די"ל דכיון דמחלל שבת בשביל פיקוח נפש א"כ הוי מצוה רבה ולכן ס"ל להני תנאי דמחלל אף מספק, וע"ש בת"ש ביומא ואכמ"ל

ענף ג

וביותר יש להוכיח זה מהא דר"ה (כ"ט ע"ב) דכמה אמוראי ס"ל דתקיעת שופר ביו"ט אסור' מה"ת, וכן מבואר בירושלמי, בלא שום חולק עליהם, והירושלמי שם מתרץ קושית ש"ס דילן א"כ במקדש איך תוקעין, ותי' משום דכתיב בא' לחודש ע"ש, וקשה לדידהו מהא דחולין (דף כ"ו במשנה) דיו"ט שחל בע"ש ש תוקעין להבדיל ממלאכת אוכל נפש, איך התירו לחלל יו"ט באיסור תורה בקום ועשה, ובודאי לא יפלגו על משנה מפורשת, ובע"כ מוכח דהתם שאני דהוי מצוה דרבים כדי שלא יחללו שבת לכן מותר לתקוע דמצוה דרבים שאני, אך עדיין קשה דהא עיקר התקיעה הוא כדי להבדיל העם ממלאכה שלא יחללו שבת בין השמשות, דודאי בערב ממש ידעו בלא"ה, וכיון דבה"ש לא הוי רק ספק יום ולילה והוי רק ספק מצוה דרבים, א"כ איך מותר לחלל ולתקוע בשביל ספק מצוה דרבים, ואף להסוברים דתוספת שבת אסורה מה"ת, עכ"ז הא תוספת שבת אינה רק משהו ואין שיעור לזה, ובודאי אין לחוש שמא יעשו מלאכה עד צאת הכוכבים ממש ולא תהא תוספת שבת כלל, דזהו גופא הוי ספק, ואי נימא דבה"ש הוי יום א"כ תוספת השבת הוי' משהו קודם צאת הכוכבים, וכש"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דתוספת שבת אינה אסורה רק תוספת יוה"כ אסור' כמבואר (בפ"א מה' שביתות העשור בהמ"מ שם), ומוכח מזה דבשביל ספק מצוה דרבים מותר לחלל שבת ויו"ט, וזוהי ראי' ברורה

וכן מוכח מהא דעבד חצי ב"ח דמותר לשחררו בשביל מצוה רבה דפ"ו דיקיים העבד, וקשה לפי מש"כ הרמב"ם (פ"א מה' נזיר, ופ"ט מה' תרומות) בלא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר דחיישינן לשמא ימות כדאי' בנדרים (דף ב'), ובגיטין (דף כ"ח) בהרי זה גיטך שעה א' קודם מיתתי אסורה לאכול תרומה מיד דחיישינן לשמא ימות, וע' בלח"מ (פ"א דנזירות) ובשער המלך (ה' סוכה), ואכמ"ל, ולפ"ז קשה איך שרינן לשחררו ניחוש שמא ימות העבד מקודם שישא אשה, וכמו כן בפסחים (דף נ"ט) גבי מחוסר כפורים בע"פ שטובל ואוכל פסחו לערב דמשום מצות עשה דפסח דהוי' מצוה רבה דחינן עשה דהשלמה אף דמצות אכילת הפסח תהא לערב וכמש"כ התוס' (שם) בד"ה אתי עשה דפסח כו' קשה ניחוש שמא ימות קודם הלילה ודוחק לומר דס"ל להנך תנאי דפסחים דלא חיישינן, דהא הרמב"ם פסק כן (פ"א מה' תמידים), ואפשר דזה תלוי בשני התירוצים מתוס' הנ"ל

אך בנ"ד דאינו אלא איסור דרבנן בודאי מותר לעבור בשביל ספק מצוה רבה דהא, ספק דרבנן לקולא, ועוד דהא זה דומה למה דאי' בחולין (פ"ד ע"ב) דתקיעת שופר בגבולים תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט, ואמרינן דרבנן ס"ל דמה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש, אלמא דכ"ע ס"ל דמה דודאו דוחה שבת אמרינן דלא גזרו בספיקו באיסור דרבנן, כש"כ מה דודאי דוחה שבת בגבולין כמו בנ"ד דמותר לחלל שבת היכא דיש לחוש שודאי ימיר דתו, דמותר לעבור איסור דרבנן בספק חשש זה, ובפרט למאי דיבואר לקמן דהך איסור דהחמירו חז"ל במינקת דלא תנשא הוא קיל משארי איסורי דרבנן, ודאי דלא גזרו בספיקו כה"ג ענף ד

ואכתי יש לדון בנ"ד, משום דיש לחלק דדוקא בעובדא של החמדת שלמה דהיתה זונה מכבר א"כ איתרע חזקת כשרותה יש לחוש לספק שמא תהפוך הדת וכמש"כ הפ"י בגיטין (דף י"ח) כה"ג וכן בסוגיא דפ"פ, משא"כ בנ"ד דעדיין לא איתרע חזקת כשרותה, ואף באמרה בפי' דאם לא נתיר לה שאז תוכרח להפך הדת עכ"ז י"ל דהא דבורא לאו מילתא היא כדאי' בסנהדרין (דף ס"א), וכן פסקו בח"מ (סי' ל"ד) גבי אלך ואמסור דדוקא באמר כן בפרהסיא מיפסל לעדות, לכן אפשר דזה לא מקרי ספק כלל משום דאמרינן מחמת חזקת כשרותה דודאי לא חמיר דתה וכן הולד ג"כ לא ימירוהו, ואף דגבי הולד לא שייכא כ"כ חזקת כשרות, עכ"ז מחמת כשרות של האם, יש לנו לומר דלא תמיר את הולד, ולכן לא הוי זה ספק כלל, ולפ"ז יש לכאורה להחמיר בנ"ד

אך י"ל דכה"ג לא שייך לומר אוקי אחזקה דהא מבואר בתוס' קדושין (דף מ"ה) ד"ה בפי' אמר מר כו' דרבינו מנחם ס"ל דשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן כמו דמבואר בגיטין (דף כ"ח) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן משום דחזקה לא מהני' להבא, וע' בנו"ב (מה"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמה"ת סי' ק"ג), ולכן בנ"ד שפיר יש לחוש שמא תצא לתרבות רעה ח"ו אם לא נתיר אותה להנשא, ועכשיו בעת שאנו מעיינים בהיתר שלה הוי לנו ספק חשש בלהבא, ולכן לא שייך בזה לומר אוקי אחזקת כשרות, וממילא הוי עדיין ספק, וכבר נתבאר דבספק מותר לעבור איסור כדי שיזכה חבירו

ויש להקשות על שיטת הרב מנחם הנ"ל דס"ל דחזקה לא מהני' להבא, מהא דמכות (דף ט"ז) תוס' ד"ה במאי קמפלגי כו' שכתבו דמאן דס"ל קיימו ולא קיימו לא הוי התראת ספק משום דמוקמינן על חזקה דכמו דלא קיים כן לא יקיים אח"ז, וכ"כ התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בשם ר"ת דס"ל דאמרינן אוקי אחזקת נשואה דלא יגרשנה לאח"ז, א"כ חזינן דאף בחשש דלהבא מועלת חזקה, ולכן מקרי בעת התראה, התראת ודאי אף דהספק התם הוי בלאח"ז, משום חזקה דיש לנו על ספק דלהבא

ובהא דגיטין י"ל משום דהא התוס' כתבו זה (שם) בד"ה ואפקעינהו הנ"ל בשם ר"ת, והנה הא הר"ת פליג על שיטת הר"מ בקידושין (דף מ"ה) וס"ל דחזקה מועלת אף להבא, וכמש"כ הנו"ב (שם) לבאר כוונת הר"ת דס"ל דדוקא במיתה חשו משום דסוף אדם למות ולא היתה לו חזקה מעולם דלא ימות לכן לשמא ימות חיישינן, אבל בחזקה שאינה עשויה להשתנות מהני' החזקה על להבא, ולכן י"ל דהר"ת אזיל לשיטתו וס"ל שפיר בגיטין דמחמת חזקה על להבא הוי התראת ודאי, והא דשמא יבקע הנוד דגיטין (דף כ"ח) ג"כ י"ל כן, אבל לשיטת הר"מ קשה מהא דמכות דהא אף למאן דס"ל קיימו ולא קיימו הוי ג"כ התראת ספק בעת ההתראה, דהא חזקה לא מהני' לברר להבא

והנלע"ד לומר דבאמת זוהי שיטת הרבה ראשונים, דגרסי שם במכות כשיטת הרי"ף שם, דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו ס"ל התראת ספק לא שמה התראה, וכמש"כ הפני משה ביאור שיטה זו בירושלמי מכות (פ"ג