באר יצחק חושן משפט רצז

א"כ לפ"ז עדיין צ"ע על מה דלא דייקינן בעשירים להצטרך שלשה טפחים, וכפשטות השו"ע דסתמו בזה ולא חילקו, ואף שמחשיבו ועושה בו החליפין מ"מ מה בכך הא כלי מוריקא דפסלו ג"כ הא מחשיבו, ודימו לי' הא דפחות משלש אצבעות, וקשה כנ"ל, והנלע"ד בזה דהא בזבחים (צ"ה ע"א) אי' דאמר ר"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות משלש על שלש ומכבסו מתיב רב אדא כו' העבים והרכים אין בהם משום שלש על שלש ומשני אגב אביהם חשיבי, ופי' רש"י כשהוא מחובר בבגד חשוב שלש על שלש דידי' עכ"ל, ואף שאינו מכניסו בפנים רק שלש אצבעות עכ"ז הוי חשיבות עליו לפי שמחובר לבגד א"כ י"ל דה"ה בחליפין שתופס המקנה מקצת הבגד ושאר הבגד הוי ביד הקונה, ע"כ סגי אף שאינו אוחז רק שלש אצבעות, משום דהא מחובר לבגד שלם והוי שם חשיבות עליו, וע"כ לא דייקינן בזה משום דמן הסתם יש בהבגד שעושין ממנו החליפין שלשה טפחי' ובח"מ והפוסקים כתבו בלשונם שיאחוז ממנו שיעור ג' אצבעות ואע"פ שלא תפס המקנה כל הכלי רק קצתו ונשאר קצתו ביד הקונה קנה, אלמא דמיירי שאינו תופס רק מקצתו, לכן שפיר סתמו וכתבו דיאאוז ג' אצבעות, דכיון דאינו אוחז רק קצתו ע"כ י"ל דכל הבגד יש בו שלשה טפחים, וכיון דמחובר לבגד שלם הוי דבר חשוב אף לעשירים, כמו בהא דזבחים הנ"ל ובגדי כהונה עשירין הן כמש"כ התוס' שם ד"ה מעיל שנטמא כו', וכן מורה לשון הש"ס דאמרו האי סודר כיון דתפס בי' ג' על ג' אלמא דמיירי בבגד שלם, וכן מורה הלשון בחו"מ שכתבו אע"פ שלא תפס כל הכלי כו' לנתק כל הכלי כו' אלמא דמיירי בשם כלי [וכבר כתבנו דאריג כ"ש שלא הי' בדעתו לארוג יותר טמא א"כ אף אם אין בכל הכלי שלשה טפחים ג"כ חשוב כשלא נארג יותר] והכלי בפ"ע הא יש עליו חשיבות

ואין לחלק דשאני הא דזבחים הנ"ל שאי אפשר לקורעו משום שנא' לא יקרע, אבל בחליפין דאמרו כמאן דפסק דמי, ע"כ אף שמחובר לבגד שלם לא חשיב למחובר, דהא גם גבי חליפין קיי"ל דאינו רשאי המוכר לעכב ולחתוך מקצתו כמבואר בח"מ (סי' קצ"ה), ואף דכמאן דפסק דמי עכ"ז הא מחובר לבגד שלם וחשוב, וע' בתוס' (שבת שם) ד"ה מכניסו פחות משלש כו' הואיל ויכול לחותכו כו' וכמאן דפסק דמי דאמרו היינו דמחמת זה מקרי דבר מסויים, כמש"כ התוס' בב"מ (דף מ"ז) ד"ה לאפוקי חצי רמון כו'

הג"ה [ואפשר דהמרדכי שכתבתי דס"ל דצריך שלשה טפחים כפי הגירסא (בדפוס סלאוויטא) הנ"ל, י"ל דאזיל לשיטתו דפסק דיכול לחתוך מקצתו מהכלי ולעכב אצלו, לכן לא מהני מה שמחובר לבגד, משום דיש לחלק בין הא דזבחים כנ"ל, משא"כ לדידן דקיי"ל דאינו יכול לפסוק דומה מעט להא דזבחים הנ"ל]

ושפיר נהגו כל באי דינין דאינן מקפידין להצריך בעשירים לאחוז בידו שלשה טפחים, משום די"ל כנ"ל, ולפ"ז בעי עכ"פ דיהא בכל הבגד שלשה טפחים או שם כלי מחמת שלא נארג יותר, אכן לפמש"כ מתחלה דסגי בראוי להיות חשוב, ודאי דניחא מה דסתמו הפוסקי' ולא מחלקי בין עשירים לעניים, ולכן סגי שלש אצבעות אף בבגד שאינו של צו"פ ואף בעשירים אף אם אין בכל הבגד רק שלש לבד, כן נלע"ד ברור בכ"ז

ובכ"מ (פ"ה מה' מכירה ה' ו') ראיתי שכתב א"נ שלא מקרי כלי אלא דבר חשוב דהוא כלי לטומאה ע"ש ולפמש"כ מתחלה מוכח דזהו לאו דוקא כמו שהוכחתי מהא דהי' עומד בגורן כו' דמשני בגברא ערטילאי כנ"ל

ויש להאריך עוד בכ"ז וגם לפלפל בדבריו הנחמדים, רק מפני טרדותי הוכרחתי לקצר, ועוד חזון למועד אי"ה, א"ד ידידו או"נ הדוש"ת יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ"ל חופ"ק ניעשוויעז. סימן ו

שאלה באחד שנתן מעות לבעהע"ג שיקנה עבורו סחורה בווילנא ולהביא לעירו, והשכירות סילק לו קודם נסיעתו, ובחזרתו נגנבה הסחורה בדרך, אם דינו כש"ש או לא. ענף א

תשובה, בעז"ה, גרסינן בב"מ (פ' ע"ב) כל האומנין ש"ש הן כו' לימא דלא כר"מ דתניא שוכר ר' מאיר אומר כש"ח כו' אפילו תימא ר"מ בההיא הנאה דתפס לי' אאגרי' הוי ש"ש, ולפי מסקנת הגמ' דאומן הוי ש"ש משום דתפס לי אזוזי, היכא דהקדים לו שכרו דלא שייך לומר דתפס אאגרי' לכאורה נראה דלא נעשה ש"ש, כי שכרו שנותן לו אין זה שכר שמירה אלא שכר טרחא כמו באומן כמש"כ התוס' (שם) בד"ה נימא תנן סתמא כו'

אמנם י"ל דדוקא למאן דס"ל שוכר כש"ש דמי דאומן לא הוי ש"ש רק בשביל דתפס אאגרי' ע"כ בהקדים לו שכרו לא הוי ש"ש, אבל לדידן דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי משום דלהנאתו עומד החפץ אצלו ה"ה אומן ג"כ נעשה ש"ש הואיל דלהנאתו עומד אצלו כדי שיהא לו ממה להשתכר כמבואר בגמרא שם, ולפ"ז גם בהקדים שכרו נעשה ש"ש, וכה"ג כתב הש"ך בח"מ (סי' ש"ו סק"א) וז"ל דלמאי דקיי"ל שוכר כש"ש הוי אומן ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכה ליטול שכרו ע"ש, והנה מצאתי במחנה אפרים (סי' מ"א מה' שומרים) שכתב בשם שאלתות דרב אחאי גאון והמרדכי והנ"י וראב"ן שכתבו דאומן נעשה ש"ש בשביל דתפס לי' אאגרי' ע"כ בהקדים לו שכרו דלא שייך הך טעמא פטור מדין ש"ש, ולא דמי לשוכר, דשאני שוכר שמשתמש בגוף הפרה משא"כ אומן שאינו משתמש בגוף החפץ כו' עכ"ל וכן מצאתי בברטנורה במשנה הנ"ל שכתב ג"כ הטעם דאומן נעשה ש"ש בשביל שתפס אזוזי, וכן כתב שם הברטנורה מתחלה בד"ה כל האומנין כו' שמקבלים לעשות המלאכה בבתיהם, ומוכח כהסמ"ע שכתב דדוקא בקיבל האומן לביתו נעשה ש"ש משום דתפס על אגרי' משא"כ בעושה מלאכה בבית בעה"ב משום דעיקר הטעם הוי בשביל שתפס אזוזי, ולא דמי לשוכר וכסברת המחנה אפרים הנ"ל

ולפי דברי המח"א הנ"ל יש לדון בנ"ד דאף בלא הקדים לו שכרו ג"כ לא הוי כש"ש, לפי מש"כ התוס' (שם) בד"ה דקא תפס לי' כו' וא"ת שוכר נמי בהאי הנאה דתפס לי' אשכרו להוי ש"ש וי"ל דאומן ודאי הוי ש"ש במאי דתפס אאגרי' לפי שרוב אומנין עושין מלאכה בבית בעה"ב ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאינם יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותן עכ"ל, ולפ"ז יש לדון בנ"ד דלא הוי כש"ש דהא עיקר אומנתו של בעהע"ג שלא יהא החפץ בבית בעה"ב רק לנסוע עם הסחורה להביא לביתו וזוהי אומנתו שתהא הסחורה על העגלה, ע"כ דומה לשוכר דלא נעשה ש"ש בשביל דתפס אאגרי' כמש"כ התוס', ודוקא אומן באופן שיכול לעשות המלאכה בבית בעה"ב ונתן לביתו חשוב הנאה, משא"כ בנ"ד דאין יכול לעשות מלאכתו אם לא שיהא ברשותו, והא דשוכר נעשה ש"ש הטעם משום דמשתמש בגוף החפץ, כמש"כ המח"א דלמסקנת הגמ' הא דשוכר כש"ש משום שמשתמש בגוף החפץ, ולפ"ז בנ"ד יש לדון לכאורה דפטור אף בלא הקדים שכרו דהא אומן אינו משתמש בגוף החפץ

ולמאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי דזה מקרי קנין בגוף הכלי כמש"כ הר"ן (פ' כל הנשבעין) גבי שכיר נשבע ונוטל [בשם הרמב"ן] דלמאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי כטוען על גוף המשכון דמי וגם יכול לקדש בו האשה ובהאי הנאה הוי ש"ש כמש"כ הרמב"ן [והובא בש"ך (סי' ע"ב סק"ט)] לכן יש לחייבו בדין ש"ש, וכ"ז היכא דאיכא