באר שבע על סוטה מה:

שתיהן מביאות שתי עגלות כו'. בפ"ב דבכורות תניא נמצא מכוון בין שתי עיירות רבי אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו ודייק הגמרא מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא ליתי אלא לאו ש"מ סברי רבנן אי אפשר לצמצם כו' והאריכו התוספות בסוגיא דאי אפשר לצמצם ואין כאן מקומו:

רבי עקיבא אומר מחוטמו. הרמב"ם ז"ל פסק כר"ע וכתב עליו בעל כסף משנה ויש לתמוה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ. וקשה לי על דבריו שהרי ראב"י לא היה חבירו של ר"ע כי ראב"י היה בדור רבן יוחנן בן זכאי וחביריו שראו החורבן בית שני ואלו ר"ע וחביריו היו אחר החורבן ומה. שהזכירו קודם ראב"י אינו מן התימה שכן מצינו בהגדת פסח שמקדים ר"ע לרבי טרפון שהיה רבו כדמוכח בכתובות וכן אשכחן בדוכתי טובא שמקדים התלמיד להרב. ולי נראה דטעמו של הרמב"ם הוא כיון דאמרינן בגמרא אבל לענין חיותא דכולי עלמא באפיה הוא כו' וכן אמרינן גבי מי שנפל עליו מפולת בפרק יום הכפורים ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב כי כתב ר"ח נ"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא והיינו ק"ב ונקי וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:

וקא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת מאי איריא משום דלא נתחלקה תיפוק ליה משום דאית לן למיזל בתר רובא דעלמא כדאמר בפרק לא יחפור ואע"ג דאמר התם דביושבת בין ההרים לא אזלינן בתר רובא דעלמא וירושלים הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו נכנסין ויוצאין לה לעלות לרגל ובשאר ימות השנה נמי לשלם נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באין לה לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי"ל דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצויים כי אם יושבי ירושלים לבדם א"נ בימי חזקיה שכל ישראל היו בירושלים ולא היו באים לסחורה כך כתבו התוספות בסוף פרק מרובה. ולי נראה דסוגיא דהכא סובר דמה שהקשה בפרק לא יחפור וליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא היא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דתירץ ליה ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמלתא ליתיה וזה דרך הגמרא לתרץ דרך דחייה בעלמא אע"ג דלקושטא דמלתא ליתיה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק החולץ וכן כתבו התוס' בפרק אין דורשין וכן כתב הר"ן בנדרים סוף פרק השותפין ומהאי טעמא לא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה חלוק זה דיושבת בין ההרים כמו שכתב בעל כסף משנה

ירושלים לא נתחלקה לשבטים. וא"ת דבפרק איזהו מקומן אמרינן דקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף וא"כ למאן דאמר לא נתחלקה מאי שנא דשאר מקומות של המזבח היה להם יסוד ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו דא"כ אל יסוד מזבח העולה מאי עביד ליה דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתי דלא היה לו יסוד כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בפ"ק דיומא ותירצו הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב:

אבא שאול אומר מטיבורו כו'. מכאן הקשו התוס' בפרק המפלת על הא דאמרינן התם איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו מראשו והלא הכא אמר מטיבורו. ועוד קשה דהא התם משמע דלא איירי אלא בגידול האיברים ובקוטנן כדקא מסיים עלה ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב כו' ולכן גרס ר"ת התם תחלת ברייתו כרשון פירוש כעין חגב דסלעם מתרגמינן רשון ור"ל יום שנגמר תחלת צורתן הוי כל גופן גדול כסלעם וכן פירש בערוך:

ואין המום פוסל בה כו'. בירושלמי איתא אם היתה טרפה או מחוסרת אבר פסולה משום דכפרה נאמרו בה כקדשים:

ואיתן כמשמעו קשה כו'. נ"ל על שם חוזק וקושי הקרקע שאינה ראויה לזריעה ועבודה כמו סלע קשה נקרא נחל איתן כלומר עמק יבש ונגוב מדקתני עלה בגמרא מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ ופירש רש"י איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע מוסדי ארץ הם הרים וכל הר של אבנים ע"כ. ובזה נתיישב לי למה לא מייתי הגמרא ראיה מבוארת אתה הובשת נהרות איתן אלא על כרחך צריך לומר דנחל איתן דהכא לא מיירי בנחל מים ונקרא איתן על שם שהוא שוטף בחזקת כדפירש הרמב"ם ז"ל אלא מיירי בקרקע קשה יבש ונגוב כדכתיבנא וכן נראה מדברי רש"י בחומש שפירש נחל איתן קשה שלא נעבד אחר זמן רב שכתבתי כל זה מצאתי בתשובת הרב מהר"י קולון ז"ל שכתב ממש כדברי וכתב עוד הא דפירש התרגום נחל איתן נחל בייד ר"ל שלא נזרע ונעבד מעולם וכמו שתרגם והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכמו שדה בור וכמו אם אוביר ולא אעביד וכו' וכהנה רבות בגמרא:

וזקני אותה העיר רוחצין את ידיהן כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות עגלה ערופה דב"ד של אותה העיר עם כל זקניה אפילו הם מאה כולן רוחצין את ידיהן כו' וזה משום דכתיב וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וגו' ותניא בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה כו' דהא מדקתני במשנתנו וזקני אותה העיר רוחצין משמע דכל לאו דוקא דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלפרש ולומר וכל זקני אותה העיר רוחצין כו' כי היכי דלא אתי למטעי ולפרש האי וזקני אותה העיר כמו זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' דהתם ודאי לא בעינן כל זקני העיר כמו שפסק הרמב"ם ז"ל גופיה וא"כ היאך שבק משנתנו ופסק כספרי ועוד דהא כבר איתותב רבי יונתן בפ"ק דהוריות שאמר מאה שיש בו להורות אין חייבין עד שיורו כולו שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו מכח קושית רב משרשיא שהוכיח דאע"ג דכתיב כל לאו דוקא הוא אלא רובא ככולא דמי והרמב"ם גופיה לא פסק כר' יונתן בפרק י"ג מהלכות שגגות אע"ג דבספרא שנינו כדאמר רבי יונתן כמו שכתבתי בחדושי שם וצ"ע: