באר שבע על סוטה מג:

פרט למבריך ולמרכיב. מכאן תשובה נצחת על מה שפירש הראב"ע בחומש ולא חללו מגזרת חלילים כי מנהגם היה לחול בכרמים. ואין זה אמת אלא כדפרש"י לעיל במשנה ולא חללו שלא פדאו בשנה הרביעית לנטיעתו שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לפדותן במעות ולאכול המעות בירושלים כדרך מעשר שני וכן פירשו כל המפרשים הדורכים בעקבות חכמי המשנה והגמרא:

כאן בהרכבת איסור. פרש"י כאן בהרכבת איסור ברייתא בהרכבת איסור מין בשאינו מינו ומעטיה קרא כדמעיט ולא חנכו גבי בית פרט לגזלן. וקשה לי על פירושו למה לא פריך הגמרא לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו אפילו מצוה דרבנן כדפריך לעיל גבי ולא חנכו פרט לגזלן. ועוד קשה היאך שייך לומר מבריך באיסור דהיינו מין בשאינו מינו. ועוד קשה למה לא משני אידי ואידי בהרכבת היתר והמתניתין איירי בהרכבה והברכה שהיא חייבת בערלה והברייתא איירי בהרכבה והברכה שאינה חייבת בערלה כמו שתירץ הר"ן הא דמשמע בפ"ק דערלה דמבריך ומרכיב פטור מן הערלה גבי ספוק הגפנים וספוק ע"ג ספוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר ותניא נמי הכי בהדיא בת"כ ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב כו' ואלו בפ"ק דר"ה תניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב לפני ר"ה ל' יום עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית כו' משמע בהדיא דמבריך ומרכיב חייב בערלה וז"ל י"ל דהברכה אהברכה לא קשיא דההיא דספרא כשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא כשנפסקה א"נ לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו וכל כה"ג נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה כלומר שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא דההיא במרכב באילן הנטוע למאכל ומשום הכי לא נהגה ערלה בהרכבה דקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפרק משוח מלחמה ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש ללידה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומשום הכי אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני ע"א שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה ע"כ לשונו וכן תירצו הרמב"ם ורבינו שמשון ז"ל בפ"ק דערלה והתוספות בפ"ק דר"ה אבל המרדכי תירץ דסברא אתיא כראב"י דאמר כרם כמשמעו הכי נמי נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא כמו שתירץ רב דימי לקמן משנתנו עם הברייתא ואולי מכח אלו ג' קושיות לא פירש הרמב"ם ז"ל כדפרש"י לפי מה שכתב בעל כסף משנה שהרמב"ם פירש דמתניתין איירי בהרכבת איסור כלומר שחייבת בערלה וטעם הדבר דכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש וברייתא איירי בהרכבת היתר כלומר שאינה חייבת בערלה. אבל קשה לי היאך אפשר לפרש כן דהא מדפריך הגמרא האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה משמע בהדיא דהרכבת היתר היינו שחייבת בערלה כדפרש"י ושמא י"ל הוא גרס האי הרכבת איסור היכי דמי וצ"ע:

ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב. תימה למה לא חש למעוטי גוזל כרם מולא חללו כדמעיט ולא חנכו גבי בית פרט בגזלן. ושמא י"ל דה"ק מלבד דאית לן למעוטי גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב. ומיהו תימה לפי מאי דמסיק לקמן הא מני ראב"י דסבר נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא א"כ למה ממעט כאן מבריך ומרכיב מדכתיב ולא חללו הלא בלא וחללו ממעט ליה מדכתיב נטע נוטע אין מבריך ומרכיב לא ודוחק לומר דלא סבר ראב"י נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא אלא מדכתיב ולא חללו דהא כה"ג תניא בספרא ונטעתם כל עץ פרט למבריך ולמרכיב הרי מצינו דממעט להו ממלת ונטעתם בלבד וצ"ע:

הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. בירושלמי דריש לה מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור:

עלו מאליהן חייבין בערלה וא"ת דהא תניא בספרא ונטעתם פרט לעולה מאליו כבר תירץ הרמב"ם ז"ל בפ"ק דערלה דמתניתין איירי ברשות היחיד והברייתא איירי ברשות הרבים וכן אמרו בפירוש בתוספתא העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה. ולי נראה לתרץ אידי ואידי ברה"י או אידי ואידי ברשות הרבים ומתניתין איירי במקום ישוב והברייתא איירי במקום חורשין וכה"ג תירץ בירושלמי:

זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו כו'. נ"ל דדוקא כרם של שני שותפים אין חוזרין עליו אבל בית של שני שותפין חוזרין עליו דזיל בתר טעמא דקאמר כל חד וחד לא קרינא כרמו ופרש"י לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה וגבי בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש שם ושפיר קרינא ביה ביתו. שוב מצאתי בירושלמי דעות חלוקות בזה:

נוטע אין מבריך ומרכיב לא. וא"כ לראב"י לענין ערלה נמי לא הוי מבריך ומרכיב בכלל ונטעתם דכתיב גבי ערלה ואין דין ערלה נוהג בהברכה והרכבה ואע"ג דאין הלכה כראב"י לענין חוזרין ממערכי המלחמה אלא כסתמא דמתניתין דקתני אחד המבריך ואחד המרכיב מ"מ לענין ערלה עבדינן כותיה כי פסק ר"י דאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ כמאן דתני כרם רבעי דקיימא לן כל המקיים בארץ הלכה כמותם בחוצה לארץ וא"כ לענין ערלה נמי בחוצה לארץ נאמן ונטעתם אין מבריך ומרכיב לא כראב"י וע"ז סמכו העולם לשתות יין מגפני ישראל אע"ג שישראל עובדין אותה ומבריכים אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה מפני שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בח"ל כן כתב הרא"ש ז"ל בהלכות ערלה והר"ן בפ"ק דר"ה ובסוף פ"ק דקדושין כתב בשם הרמב"ן טעם זה בעצמו ויש למצא היתר גם לבני א"י ביין של כרמי הגוים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שידוע בודאי שיש בהם ערלה יש להתיר משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושין הם דקים וקלושים שאינם ראויין לעשות מהם יין והמרדכי כתב בפ"ק דר"ה דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ולפי דבריו ז"ל יהיה הדבר מותר לגמרי ואפילו בא"י ובגפנים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה ושנה ואין זה נכון בעיני דכשם שאין הלכה כראב"י לענין חוזר מעורכי המלחמה ה"נ אין הלכה כמותו לענין ערלה בארץ ישראל דהא בהא תליא. כן נראה לי:

והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כו'. פרש"י להכי נקט שתים כנגד שתים כו' דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם. ולי נראה דנקט שתים כנגד שתים לרבותא דסלקא דעתך אמינא דכיון דכרם שלם הוא קלא אית ליה וכ"ש בנטיעה אחת וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור יורה דעה בהלכות ערלה וז"ל בד"א בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כו' והכי מסתבר דהא לית הלכתא כמאן דאמר שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא אפילו הנוטע גרעינה או ייחור מן האילן חייב בערלה כדתניא בספרא פרשת קדושים נטע ייחור מנין ת"ל כל עץ:

מת תופס ארבע אמות לק"ש כו'. וה"ה בבית הקברות אסור לקרות ק"ש דהא בריש פרק מי שמתו משוה בית הקברות למת עצמו ופסק הרמב"ם ז"ל שאם עבר וקרא ק"ש בצד המת לא יצא ויחזור ויקרא והשיגו עליו הראב"ד והרמ"ה ז"ל וטעמם משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא ואפשר לומר דטעמו של הרמב"ם דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

ולא היא קלא אית לה למלתא. בירושלמי דיבמות גרסינן חרגין הגדילים בבית אחד אתא עובדא קמיה דרבי חנינא ואמר יסבון באתרא דלא חכמין לון וכתב הרא"ש בפ"ב דיבמות גבי הא דתניא חרגו מותר בבתו שר"ח ובעל הלכות כתב כדברי הירושלמי וקשה לי טובא היאך הניחו מסקנת הגמרא ערוכה דידן דשמעתין ותפסו כדברי הירושלמי ומיהו הרא"ש עצמו פסק כמסקנת שמעתין דהכא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

ולדה הפחותה מטפח אינה מקדשת את הזרעים. פירש רש"י נראה לי דקסבר כדאמרינן במנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן נינהו ובכי האי כרם לא גזור רבנן משאר זרעים כו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים והמפרשים ז"ל שלא חלקו בדין זה בין קנבוס ולוף לשאר זרעים ואפשר לומר שדין זה בכלל שיעורים שהם הלכה למשה מסיני: