באר שבע על סוטה לח.

נושאין את ידיהם כנגד כתפיהם. דבהכי הוי נשיאת ידים דכל הזרוע נקרא יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאת ידים דהיינו מקום היד ממש הלכך צריך להגביהה כנגד כתפיהם:

שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. וא"ת דהא בסוף פרק הקומץ אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו וא"כ נימא מכח האי ק"ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם. וי"ל דאינו ק"ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שפירשו התוספות בפ"ק דיומא דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני אבל דל"ת יו"ד לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו כגון הנושא משא של ד' קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו וכהנה רבות וכל זה מפני שהם מחופים בעור והא דאמרינן ק"ו מציץ כו' ה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי מ"מ כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה:

ונאמר להלן אלה יעמדו לברך. תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כדאמר לעיל י"ל מסתברא ליה טפי למילף ברכת כהנים מברכת הר גרזים דשתיהן מפורשות בתורה הברכות עצמן אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא שהרי הם בעצמן כתבו לעיל דשפיר גרסינן ברכת המזון מנלן דסלקא דעתך אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך מה להלן בלשון הקדש אף כאן נמצא שדבריהן סותרין זה את זה דכיון דאיצטריך קרא למילף דברכת המזון בכל לשון משום דאי לאו קרא הוה אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים אלמא שאין לחלק ולומר דשאני ברכות הר גרזים שהם מפורשות בתורה אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה דא"כ קשה למה לי קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון הקדש. ואולי מהאי טעמא שיבש רש"י לעיל הגירסא מנלן והיאך כתבו כאן שיש לחלק הכי כנזכר לעיל ועוד שאין תירוץ זה מועיל בסמוך דיליף נמי מהך ג"ש בעמידה. לכן נ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא מפני דלא שייך למילף ברכת כהנים מברכת המזון דשאני ברכת המזון מאחר שהברכה היא כלפי הקב"ה שהוא יודע ומכיר בכל לשון לאפוקי ברכת הכהנים הם כלפי ישראל שאינם יודעים ומכירים בכל לשון הלכך צריך למילף להו מברכת הר גרזים שהם ג"כ כלפי ישראל ובזה נתקיימו דברי רש"י לעיל ששיבש הגירסא מנלן גבי ברכת המזון ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקדש וזה משום דליכא לאפוקי אדעתין למילף ברכת המזון מברכות הר גרזים מהטעם שפירשתי. כן נראה לי:

ורבי יהודה אומר הרי הוא אומר כה אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה. כך כתבו התוספות ואני שמעתי ולא אבין הלא לעיל במשנה גבי חליצה משמע בהדיא דלרבנן לא משמע להו עיכובא אפילו ככה בדבר התלוי בדיבור ועוד שהרי לעיל בגמרא אמרינן ורבנן כה ככה לא משמע להו אלמא שאין חילוק לרבנן בין כה לבין ככה. ושמא י"ל דוקא גבי חליצה לא משמע להו עיכובא אפילו ככה לענין לשון הקדש מדסמך ככה ליעשה לומר שהמעשה מעכב אבל בעלמא גם לרבנן משמע עיכובא ככה לענין לשון הקדש. כן נ"ל:

וכתיב כל הימים. כתבו התוספות תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא איתרבי כו' עד אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים כו'. מפשט דבריהם משמע דהאי וברכת כהנים ר"ל ברכת כהנים ממש עם נשיאות כפים והא ליתא שהרי לא היו עומדים לדוכן עד אחר גמר עבודת התמיד כדתנן בפרק בתרא דתמיד וברכו את העם ברכה אחת כו' ועוד שהרי אמרינן בתענית ג' פעמים ביום הכהנים נושאים כפיהם וכו' וא"כ ה"ל למיתני ד' פעמים אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה וכבר הרגישו התוספות בזה בפ"ק דברכות ולכן פירשו דהאי וברכת כהנים בלא נשיאת כפים קאמר כמו שאנו אומרים עכשיו הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים ולכן לא ה"ל להתוס' שבכאן להביא ראיה אלא מן המשנה בפרק בתרא דתמיד שהבאתי. כן נ"ל:

ואיתקש ברכה לשרות. בפרק בתרא דתענית אמרינן שלא הוקשו כי אם לענין עמידה אבל לא לפסול בעל מום לדוכן וכן לענין מומר שעשה תשובה כמו שכתבו התוספות בשם רש"י בפרק בתרא דמנחות ומיהו אשכחן דאיתקש ברכה לשרות מה שרות ביום אף נשיאת כפים אינו אלא דוקא ביום כדאיתא בירושלמי פרק תפלת השחר וכתבוהו הרא"ש בסוף יומא והגהות מיימוני בפ"ג מהלכות תפלה והא דלא כתב שום אחד מן המפרשים והפוסקים בהלכות נשיאת כפים שאין נשיאת כפים בלילה היינו משום שלא הוצרכו לכתבו מפני שלא מצינו כלל נשיאת כפים בתפלה שזמנה בלילה שהרי זמן תפלת נעילה לא ידעינן שתהא דוקא ביום ולא בלילה אלא מנשיאת כפים שיש בה כדתנן בריש פרק שני דתענית כדאיתא בירושלמי שהבאתי לעיל. ומכאן קורא אני תגר על אותם שנהגו שנושאים כפיהם בנעילה אף אם היא נמשכת בלילה ואי איישר חילי אבטליניה:

גרים נשים ועבדים משוחררים מנלן ת"ל אמור להם כו'. אבל בספרי יליף להו מקרא ואני אברכם:

או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו. קשה לי וכי אין אדם עשוי לומר לחבירו בלחש כמו בקול רם. לכן נ"ל דהאי כאדם שאומר לחבירו ט"ס הוא וצריך להגיה במקומו שיהיה כל הקהל שומע וכן הוא בספרי:

אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים כו'. פרש"י כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים כו' וכן פירש הר"ן בפרק הקורא עומד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והרבה מהמחברים דשליח צבור קורא כהנים וכן המנהג ואע"ג שהתוספות בפרק אין עומדים גבי העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף כתבו בשם ר"ת שאין שליח צבור יכול לקראם כהנים וז"ל לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף תימה תיפוק ליה דמפסיק בתפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקראם דחשיב הפסקה בתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם. והא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין לשנים קורא כהנים וכו' לאו אש"צ קאי אלא אחזן כדתניא בספרי מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו ת"ל אמור להם וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה דלאו אש"צ קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פירוש הקורא כהנים ואח"כ אומר אין ש"צ רשאי כו' משמע דשנים הן. ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה. אמנם רבינו יהודה פירש דבהדיא יש במדרש טעמי יתירות וחסירות אמור להם מלמד שש"צ אומר להם על כל דבור ודבור ע"כ מ"מ הם בעצמם מסקו דאפילו ש"ץ יכול לקוראם כהנים ולא חשיב הפסקה וז"ל ויש שרוצים להתיר לש"ץ עצמו לקרות כהנים אפילו לפי פירוש רבינו תם דמאי דפירש דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסקה דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיב הפסקה כדפירשתי עכ"ל התוספות. וכן כתבו הגהות מיימוני בפי"ד מהלכות תפלה והטור א"ח בשם ר"י וכתבו שכן נהג מהר"ם מרוטנבורג ז"ל כשהיה ש"ץ היה אומר אלהינו ואלהי אבותינו בלחש עד כהנים ואמר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם אבל הרא"ש ז"ל בפרק אין עומדין פסק כר"ת שאסור לש"צ להפסיק לקרותם כהנים מכח הני טעמים שכתבו התוספות בשמו שהבאתי לעיל וכתב עוד ובערוך פירש חזן ש"ץ וטעות הוא דחזן הוא המתעסק בצרכי בית הכנסת וש"ץ הוא המוציא את הצבור ידי חובתן בתפלה כו' ואני נפלאתי הפלא ופלא עליו היאך חשד לבעל הערוך שטעה בדבר שהסכימו עליו אבות העולם שהם ר"ש והרמב"ם והר"ן והרבה מהמחברים שפירשו דש"ץ קורא כהנים אע"ג דבספרי תניא שהחזן קורא כהנים ממילא ידעינן שכולם פירשו כדפירש הערוך חזן ש"ץ הוא: שוב עיינתי בערוך עצמו ומצאתי שפירש וז"ל בפ"ק דשבת באמת אמרו החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פירוש הוא ש"ץ ותרגום רואה חוזה כו' ואם לזה כוון הרא"ש ז"ל שטעות הוא תמיה אני טובא עליו הלא גם רש"י פירש כן לחד לישנא ועוד שהרי תניא בתוספתא חזן העומד לקרות כו' וגרסינן נמי בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא כו' וכן אשכחן בדוכתי טובא דקאמר חזן ור"ל ש"ץ וגם ר"ת עצמו לא עלה על דעתו דחזן דבכולא גמרא היינו דוקא השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת דזה ודאי אי אפשר אלא ר"ל דהאי חזן דקאמר בספרי שקורא כהנים אינו ש"ץ דכן אשכחן לפעמים דחזן לאו היינו ש"ץ אלא שמש ולא עוד אלא שהוא בעצמו קרא לש"ץ חזן בפסקיו ובתשובותיו בדוכתי טובא וגם על הר"ן תמיה אני שפירש בפרק הקורא עומד חזן הכנסת ש"ץ דא"כ מה הפרש יש בין חזן הכנסת לחזן סתם שהוא ש"ץ לכן נ"ל דחזן הכנסת היינו השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת וכן פרש"י בהדיא לקמן ובפרק בתרא דסוכה ובשאר דוכתי טובא א"נ שליח ב"ד כמו וחזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' בפרק בתרא דמכות:

אמר רב חסדא נקטינן כהן קורא כהנים כו'. תימה דהא בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא להפך שצריך שיהא החזן ישראל וכתב הרמב"ם דטעמא משום דכתיב אמור להם מכלל שאין המקרא מהם א"כ קשיא דרב חסדא אדרב חסדא ושמא י"ל דתרי רב חסדא הוו ועוד י"ל שחזר בו רב חסדא ממה שאמר כאן מאחר דלית הלכתא הכי ומשמע מדברי הרמב"ם דהא דאמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל היינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא וטעמו דהא תנן בפרק אין עומדין ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו וכו' אלמא יכול להיות החזן כהן: