באר שבע על סוטה לג.

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פרש"י לקרות בבית הכנסת וכן פירש בפרק הקורא למפרע ובפרק היה קורא בתורה והקשו שם התוספות עליו שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור ופרשת פרה אדומה דהוי דאורייתא ופירשו בענין אחר דהכי קאמר כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויים כאן במשנה אי נמי מיירי בפרשיות המחוייבים לקרות דאורייתא כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וקשה לי טובא על דבריהם חדא שאין הלשון כל התורה כולה משמע הכי ועוד שאין קושייתן נופלת על רש"י לבד אלא גם על הגמרא ערוכה בפרק מי שמתו אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו והשתא קשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן והיכא יליף מקרא ברכת התורה לפניה דהיינו כשקורא בבית הכנסת דבהכי מיירי דוקא דאלו ביחיד לא שייך לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו אלא מאי אית לך למימר דאע"ג שלא חייבתו התורה לקרות בבית הכנסת מ"מ אם הוא רוצה מעצמו לקרות בבית הכנסת אז חייבתו התורה לברך לפניה כדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו כמו גבי ברכת המזון שחייבתו התורה לברך אחר המזון אם הוא רוצה לאכול אבל הוא אינו חייב לאכול כדי לברך ברכת המזון וכמו ברכת להתעטף בציצית הכי נמי הכא ובזה נתקיימו דברי רש"י. כן נ"ל:

לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. וכיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות דכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים שכשיחיד מתפלל התפלה בעצמו שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת הצבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית זהו דוקא כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפלה שהיא ידועה לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל אותה בצבור דמי ואם אינו יודע לשון הקדש יכול לצאת בלשון אחרת והטעם שצרכי צבור שואלים בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ כו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקדש כך כתב רבינו יונה בפרק היה קורא והביאו הרא"ש וכתב דאינו קשה כלום דדוקא בלשון ארמי קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים ולפיכך אינן נזקקין לו אבל שאר לשונות אינן מגונין בעיניהם ונזקקין להם הלכך אפילו יחיד יכול לשאל צרכיו בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי וכן הקשו בתוספות הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב אדם הם יודעים ומכירים אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לפרש הא דקאמר דאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי היינו שלשון זה מגונה בעיניהם אבל הם יודעים ומבינים לשון ארמי דא"כ מאי פריך הגמרא מבת קול שהיה מדבר בלשון ארמי ואי אפשר לומר דהכי פריך אם איתא שלשון ארמי מגונה בעיניהם לא היה בת קול דובר בלשון ארמי דא"כ מאי משני שאני בת קול דלאשמועי עבידא ומה בכך נהי דלאשמועי עבידא לא היה לו לדבר עם שמעון הצדיק בלשון ארמי כיון דלשון זה מגונה בעיני מלאכי השרת ושמעון הצדיק לא היה צריך לשמוע הבשורה בלשון ארמי כי בודאי היה מכיר בלשון הקדש ובשאר לשונות ועוד מדמשני ואי בעית אימא גבריאל הוה כו' משמע בהדיא שר"ל דדוקא גבריאל יודע ומבין בלשון ארמי ולא שאר מלאכי השרת וכן כתבו בהדיא התוספות בפ"ק דשבת והקשו שם קושיא זו שכתב הרא"ש בשמם ולא תירצו כלום ובפסקי תוספות דפרקין כתוב מלאכי השרת אין מבינים כלל בלשון שאינה של הקדש ויחיד לא ישאל צרכיו בלשון ארמי כו' ועוד היאך אפשר לומר דלשון ארמי מגונה בעיניהם דהא ניתן מהר סיני כדאיתא בפרק כל כתבי תרגום שבתורה יגר שהדותא והרבה נביאים דברו ע"י רוח הקדש בלשון ארמי כמו עזרא ודניאל וכמו כדנא תאמרון להום וכבר כתבו המחברים שאנו אומרים קדיש בלשון תרגום מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה. ואפשר לומר דזהו הטעם שאין המלאכים מבינים לשון ארמי לפי שרצה הקב"ה שלא יבינו כשאנו אומרים תפלות נאות ושבחות גדולות בלשון ארמי כדי שלא יתקנאו בנו. כן נראה לי:

ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת. כתבו התוספות רש"י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקדש. ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסינן בהו מנלן כו' ואני אקיים דברי רש"י לקמן בפרקין גבי ונאמר להלן אלה יעמדו לברך: