באר שבע על סנהדרין קז:

לא צבי לקבולי מיניה כו'. לא משום ושונא מתנות יחיה שהרי אמרינן כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע אלא משום שדמי ע"א היו מעורבין בו:

אזל זקף לבינתא והשתחוה לה כו'. אע"ג דבדבר תלוש ולאו בעלי חיים לא בעינן מעשה בגופו ונעשית ע"א מיד בהשתחואה כדפרש"י בפרק כל הצלמים גבי ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא ע"א והשתחוה לה כו'. א"כ מה הוצרך לזקוף הלבינתא למה לא השתחוה לה בלא זקיפא יש לומר שטעמו היה שיהיה ניכר לבינתא זו שהשתחוה לה כדי שגם אחרים ישתחוו לה כדאמרינן בסמוך במי שהסית והדיח את ישראל ולפיכך זקף הלבינתא. כן נ"ל:

עד יעקב לא הוה חולשא כו'. וא"ת היאך אמר רשב"י בסוף פ"ק דבבא בתרא מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא כו' הלא כאן משמע דבימי אברהם אכתי לא היה חולה בעולם כבר תירצו שם התוספות דהתם בחולי של מכה איירי ור"ת ור"י מפרשים דעד יעקב לא הוה חולשא היינו חולי של מיתה:

בעא רחמי והוה חולשא כו'. בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"ב) מייתי הך אגדה בלשון זה מופת רביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאת מנחיריו עד שבא יעקב אבינו וביקש על זאת רחמים ואמר לפניו רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו' לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים שנהפך המות הזה לאור שנאמר עטישותיו תהל אור ע"כ. ומכאן יצא המנהג לומר בעטישתו לישועתך קויתי ה'. כן נ"ל:

עד אלישע לא הוה אינש חליש דמיתפח ואתא אלישע כו'. בפרקי דרבי אליעזר קאמר עד חזקיה מלך יהודה לא הוה אינש חליש דמיתפח כו' שנאמר בימים ההם חלה חזקיה למות והיה מתפלל לפני הקב"ה כו' ושמא משום שאין מפורש כל כך גבי אלישע דמיתפח רק מכח דיוק אנו למדין מדאמר הפסוק אשר ימות בו מכלל דחלה חולי אחריתי הלכך ניחא ליה טפי לתלות זה בחזקיה כי אצלו מפורש באר היטב. כן נ"ל: