באר שבע על הוריות ט:

משיח נמי הא שוה בשאר מצות דשנה. פרש"י דכי הורה עם הצבור מתכפר עם הצבור כו'. ולי נראה לפרש בענין אחר דהא משיח מביא פר בשאר מצות דשנה כמו בית דין כדתנן לעיל ומשיח ובית דין מביאין פר כו':

ורבי עקיבא מי פטר ליה מפר פרש"י דילמא כי קאמר ר"ע משיח פטור מכולם כו'. מלת דילמא נראה לי שהוא טעות סופר מפני שלשון מי פטר ליה מפר ותו לא מידי משמע דברור ליה דלא פטר ליה ר"ע מפר דאם לא כן אכתי יש להקשות דילמא ר"ע פטר ליה אפילו מפר. וכי תימא אין הכי נמי מנ"ל דר"ע לא פטר ליה אפילו מפר י"ל מפני דמסתמא לא בא המעוט של זה קרבן אהרן למעט אלא מאי דכתיב בההיא פרשה דהיינו קרבן עולה ויורד ולא מאי דלא כתיב כלל בההיא פרשה דהיינו קרבן פר:

השתא י"ל עבר ממשיחותו ואח"כ חטא מביא פר כו'. פירש"י השתא י"ל עבר ממשיחותו ואח"כ חטא מביא פר חטא ואח"כ עבר ממשיחותו מיבעיא כו' ל"א צריכא למימר דחטא ואח"כ עבר ממשיחותו דמביא פר הא כיון דתנא ליה כו'. רבים מן המעיינים השתבשו שבוש גדול בהבנת דבריו אלה מהו ההפרש שיש בין אלו שתי לשונות ומוסיפין וגורעין בנוסחת לשון הגמרא ולי נראה שאין שום הפרש בין אלו שתי לשונות בענין נוסחת לשון הגמרא אלא תרוייהו גרסי השתא י"ל עבר ממשיחותו כו' בלי תוספת וגרעון אות אחת וההפרש שיש ביניהם הוא זה. הלשון הראשון מרגיש הרגש במקשן והוא כי לא מצינו בכל הגמ' קושיא של כ"ש בלשון השתא י"ל אלא בלי י"ל ולכן אינו רוצה לפרש שהמקשן מקשה מכח כ"ש דא"כ הוה ליה למימר השתא עבר ממשיחותו כו' בלי י"ל כמנהגו בכל המקומות שמקשה מכח כל שכן אלא הכי מקשה השתא י"ל עבר ממשיחותו כו'. כלומר אם זאת החלוקה עבר ממשיחותו ואח"כ חטא מביא פר ודאי יש לאמרה וצריכין אנו ללמדה משום חדוש דיש בה דאע"ג דעבר ממשיחותו ואח"כ חטא דבכה"ג גבי נשיא דינו כהדיוט מ"מ הוא מביא פר כדין משיח אבל זאת החלוקה חטא ואח"כ עבר ממשיחותו מיבעיא ומלת מיבעיא דנקט אין פירושו כ"ש אלא צריכא למימר כי תמיהתו היא בלי שנלמוד מכח כל שכן פשיטא דמביא פר כיון שחטא קודם שעבר ממשיחותו ומאי צריך למימר דין שהוא פשוט מצד עצמו ומשני נשיא איצטריכא ליה כו'. ור"ל אידי דתנא גבי נשיא חטא ואח"כ עבר כו' כמו שפירש בלישנא אחרינא לפי דבתירוץ הם שוים השתי לשונות ואע"ג שלא פרש"י בהדיא בלשון ראשון ואיידי דתנא כו' אין בכך כלום דלאו כי רוכלא הוא והלשון שני מפרש הקושיא השתא י"ל עבר ממשיחותו כו' שהוא מקשה מכח כ"ש והיינו דדייק רש"י באמרו הא כיון דתנא ליה עבר ממשיחותו דמביא פר כ"ש חטא כו' ובלשון ראשון לא כתב לשון זה ומשום דללשון שני אינו מתיישב לשון י"ל דהוה ליה למימר השתא עבר ממשיחותו כו'. לכן כתב רש"י ולשון ראשון עיקר דקאמר השתא י"ל כלומר כיון דקאמר השתא י"ל ולא אמר השתא עבר ממשיחותו כו' כמנהגו בכל המקומות שמקשה מכח כל שכן משמע שאינו מקשה מכח כ"ש ולפום ריהטא היה נ"ל לומר להפך דבקושיא הם שוים השתי לשונות ואין הפרש ביניהם אלא בתירוץ ולפי שלא ישר בעיני לא כתבתי ובלשון הזה כהוייתו אשכחן נמי במסכת מעילה ריש פרק קדשי מזבח שמקשה השתא יש לומר דקתני אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים אפילו הכי קתני מצטרפין זה עם זה קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא. ומקשין שם התוספות וז"ל וא"ת ומאי קא מתמה וכי אין דרך משניות בהרבה מקומות ששונה בהן בזה הענין בלא זו אף זו י"ל דפריך משום דרישא בכלל סיפא היא דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית משמע בכל ענין בין קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח עם קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית ואם כן אין זה שיטה דלא זו אף זו שאם היה רוצה לשנות בלא זו אף זו הוה ליה למתני בסיפא קדשי מזבח מצטרפין עם קדשי בדק הבית עכ"ל ובהכרח צריך אתה לומר דמה שתירצו דפריך משום דרישא בכלל סיפא היא ר"ל דרישא בכלל סיפא לגמרי היא כלומר לא בלבד דאתיא רישא מק"ו מסיפא אלא מדברי הסיפא נשמע בביאור גם הרישא וכן כתבו התוס' בהדיא מלת לגמרי בפרק ב' דיומא ובסמוך אעתיק לשונם וכיוצא בזה ממש מקשין ומתרצין התוספות ור"ן בנדרים ריש פרק נערה מאורסה שמקשה השתא י"ל הפר זה בלא זה ולא כלום כו' ע"ש. ואני תמיה עליהם למה לא הרגישו בקושיא זו קודם זה בנדרים סוף פ' ארבעה נדרים גבי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים כו'. וגם אין תירוץ זה מספיק שהרי כאן בשמעתין פריך נמי הכא השתא י"ל כו' וכן בפרק שור שנגח ד' וה' גבי רב זביד דייק מסיפא כו' וכהנה רבות בגמרא אע"ג דרישא לאו בכלל סיפא לגמרי כי לא מייתי לה אלא מכח כ"ש א"כ אי אפשר לתרץ כן. ולדידי הקושיא מעיקרא ליתא מפני שאע"פ שדרך המשניות לשנות בלא זו אף זו וכן בזו ואין צריך לומר זו מ"מ פריך בהרבה מקומות לשתוק מרישא דהא מסיפא ידעינן לה מק"ו וכן פריך להפך אף שהיה יכול לתרץ לא זו אף זו או זו ואין צריך לומר זו קתני הואיל ויודע טעם מפורש ועדיף טפי וכן כתבו התוספות בהדיא ביומא פרק ב' וז"ל השתא שתים מוציא אחת מיבעיא אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למתני' כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבו התוספות ריש פרק האיש מקדש וז"ל השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ורצה לומר לא זו אף זו, דלא שייך לשנוי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא עכ"ל. אם כן מה שהקשו שם ביומא, וכן בפרק מפנין גבי מפנין ארבע וחמש קופות, וכן בפרק השוכר את האומנין גבי השתא מניקה דאמרת דרכבה מעוברת מיבעיא, וכהנה רבות. הקושיא מעיקרא ליתא ולא היו צריכים לכל אלו התירוצים. אמנם לי נראה לפרש לשון השתא יש לומר דבכל הגמרא כמו שפירשתי כאן בשמעתין ללשון ראשון, שאינו מקשה מכח כל שכן אלא מכח פשיטא בלי שנלמוד מכח כל שכן, אלא הוא מצד עצמו פשוט דאל"כ לא הוה ליה למימר יש לומר, כמנהגו בכל המקומות שמקשה מכח כל שכן. ומצאתי און לי בריש מועד קטן שמקשה השתא יש לומר ממעין שיצא בתחלה דאתי לאינפולי משקין ממעין שלא יצא בתחלה דלא אתי לאינפולי מבעיא, ובהכרח צריך אתה לפרש שם כמו שפירשתי כאן ללשון ראשון, שאינו מקשה מכח כל שכן אלא מכח פשיטא בלי שנלמוד מכח כל שכן אלא שהוא מצד עצמו פשוט, דאל"כ קשה למה לא מצינו קושיא זו של כל שכן בשום מקום בכל הגמרא על המשניות דקתני בין זה ובין זה, אלא מפני דאורחא דתנא בהכי בכל דוכתי דקתני בין זה ובין זה, אע"פ דהסיפא שמעינן לה מרישא מכח כל שכן, אבל במקום שהסיפא פשיטא היא מצד עצמה בלי דשמעינן לה מרישא מכח כ"ש הוא מדקדק למה לי למיתני הסיפא דהא פשיטא. ומה שפירש רש"י ומה שכתוב בספרא תני גבי משיח כו', אין ספק שהאל"ף שבמל' בספרא הוא טעות כי לא היה ולא נברא בספרא, אלא צריך להיות בספר, ור"ל הגמר' שכתוב בה לשון אהכא תנא גבי משיח עבר ואחר כך חטא מביא פר לאו מתרצא היא, שהרי לא על זה הקשה כלל, אלא כך צריך להיות הלכך תנא נמי גבי משיח חטא ואחר כך עבר ממשיחותו מביא פר. כן נראה לי: