באר שבע על הוריות ח:

למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כו'. פרש"י למן היום כו' הכי משמע את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דזו ע"א ומניין שזו ע"א דכתיב בהדיא למן היום אשר צוה ה' והלאה כו'. וקשה בעיני טובא על פירושו חדא מה שפירש והלאה כלומר מכאן ואילך א"כ מהיכא משמע ליה לרבי ישמעאל דהאי קרא מיירי במצוה שהיא נאמרה בתחלה היכא כתיבא או רמיזא בהאי קרא בתחלה ועוד שפירש הא דאמר רבי ישמעאל איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה שר"ל שנאמרה בתחלת עשרת הדברות א"כ מאי מקשה הגמ' עליו מהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה פי' אלמא ע"א לא נאמרה תחלה הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי רבי ישמעאל לא אמר שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה אלא דוקא לאותן מצות שנצטוו ישראל בסיני ממתן תורה ואילך אבל לא שהיא נאמרה בתחלה לאותן מצות שנצטוו ישראל קודם מתן תורה וגם רבי ישמעאל ס"ל שנצטוו ישראל על ע"א במרה בכלל שאר מצות שנצטוו שם כדאמר מר ולפי דרכו של רש"י עדיפא מינה הוה יכול המקשן להקשות על רבי ישמעאל ממה שכתוב בתורה בפירוש דהחדש הזה לכם היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בכלל במצרים וא"כ איך א"ר ישמעאל שע"א היא מצוה שנאמרה בתחלה ועוד קשה מאי פריך והאמר מר עשר מצות כו' מאן יימר ליה דע"א לא נאמרה תחלה כשנצטוו ישראל עשר מצות במרה הלא איכא אמוראי טובא דדרשי בפרק ארבע מיתות שהמצוה הנאמרה בתחלה לאדם הראשון היא ע"א כי ויצו זו ע"א אלהים זו דינין כו' א"כ ודאי על הסדר הזה נצטוו ישראל במרה. לכן נראה בעיני דרבי ישמעאל פירש המקרא והלאה לדורותיכם דקאי על המצות שנאמרה בתחלה לאדם הראשון והיינו דקאמר איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה כלומר לאדם הראשון וכן דרש בהדיא בספרי וז"ל אשר צוה ה' אל משה מניין אתה אמר שכל המודה בע"א כופר בעשרת הדברות ת"ל אשר דבר ה' אל משה וכו' ומניין אף במה שנצטוו אבות ת"ל והלאה לדורותיכם ומהיכן שהתחיל הקב"ה לצוות את האדם שנאמר ויצו ה' אלהים על האדם וגומר ע"כ. וסבר רבי ישמעאל דמצוה הראשונה שנאמרה לאדם הראשון היינו ע"א כי ויצו זו היא ע"א כדדריש רבי יצחק בפרק ד' מיתות ומכאן יליף רבי ישמעאל דגם רישא דקרא את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מיירי בע"א והשתא שפיר פריך המקשן על ר' ישמעאל והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כלומר וחד מינייהו ע"א אלמא שלא נצטוה אדם הראשון על ע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן כגון אברהם נצטוה על המלה בעדו ובעד כל ישראל וכן יעקב נצטוה על גיד הנשה בעדו ובעד כל ישראל אליבא דרבי יהודה כדאיתא בפרק גיד הנשה. ולכן לא הוצרכו ישראל להצטוות על אלה המצות במרה כיון שקיימו וקבלו האבות אלה המצות עליהן ובעד כל ישראל דאם איתא שנצטוה אדם הראשון בע"א בעדו ובעד כל ישראל כמו שנצטוו האבות במצותיהן לא היה צריך לחזור ולצוות לישראל על ע"א במרה קודם מתן תורה א"כ איך אפשר לפרש והלאה לדורותיכם על ע"א שנצטוה אדם הראשון בתחלה שהרי לא שייך לומר לדורותיכם על ע"א שנצטוה בה אדם הראשון בתחלה כיון שהוא לא נצטוה בעדו ובעד כל ישראל ועם זה נסתלקה קושית התוספות שהקשו בפ' ארבע מיתות וז"ל עשר מצות תימה הא איכא גיד הנשה למאן דאמר לבני יעקב נאסר ומילה שניתן לאברהם אבינו ע"כ וגם אין להקשות הא איכא פרה אדומה שנצטוו ישראל עליה ג"כ במרה כדפרש"י בסוף פרשת ואלה המשפטים דיש לומר דמר סבר כדרבי לוי דאמר בפרק הניזקין שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן ואחת מהן פרה אדומה אלמא לא במרה נאמרה וגם בברייתא דמכילתא לא נזכרה פרה כן נ"ל:

והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה כו'. בלאו הכי לא ס"ל כלל רבי ישמעאל כהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה שהם שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם שהרי רבי ישמעאל אמר במכילתא ואלה המשפטים אלו מוסיפין על העליונים מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני רבי יהודה אומר ואלה המשפטים במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט הרי לקמן מבואר דר"י סבר דינין בסיני נאמרו ולא במרה וצ"ע:

דכתיב והיה אם שמוע תשמע כו'. בא"א אינו וצריך לומר דלא מפיק מהאי קרא אלא שנצטוו ישראל במרה מצות אבל הא דקאמר עשר לא כתיבא ולא רמיזא כלל בהאי קרא ותדע דבפרק ארבע מיתות מייתי נמי עשר מצות נצטוו ישראל במרה וקמפרש ואזיל שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיף עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם כו' ולא זכר כלל האי קרא:

אין חייבין על עשה כו'. בריש פרק ידיעות הטומאה פי' במשנה איזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ופרש"י שם זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה ב"ד פר בהוראה ולא כהן משיח כו'. וקשה לי על מה שפירש ולא כהן משיח דא"כ הוה תנא הכא וכן המשיח כדקתני במשניות דלעיל וכן פירש בהדיא רש"י עצמו כאן האי דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש לא קמיירי בכהן משיח כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דכריתות שאין חייבין קרבן חטאת על פסח ומילה לפי שהן מצות עשה כלומר ואין קרבן בא אלא על לאו דגבי קרבן כתיב ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ למה חייבין על עשה שבנדה והיה אפשר לומר דההוא דכריתות דבעי לאו וכרת אתיא כרבי דנפקא ליה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מעליה כדאיתא לעיל ולכן בעי לאו וכרת כמו באחות אשה אבל לרבנן דילפי מדהוקשה כל התורה כולה לע"א לא בעו לאו כיון דלא כתיב בההיא פרשה לאו אלא כרת תדע דבפרק בתרא דמכות ממעט פסח ומילה מקרבן משום דבעינן דומיא דע"א מה ע"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו אלא שכבר תירצו זה בתורת כהנים דעשה דנדה שאני מעשה דפסח ומילה לפי שזה הצווי של עשה דנדה סבתו מצות לא תעשה לפי שעשה דנדה הוא לא תפרוש באבר חי כי אם באבר מת כדי שלא יהא לו הנאה בפרישתו והוי דומיא לע"א שהוא שב ואל תעשה:

אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. פירוש אם הורו בביטול מקצת וקיום מקצת ובדבר שאין הצדוקין מודין בו ולהכי נקט נדה משום דמשכחת עשה דומיא דנטמא בעזרה באונס שהוא מוזהר לצאת:

איזו היא מצות עשה שבנדה כו'. לא ידענא אמאי מפרש טפי איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבנדה ממה שמפרש איזו היא מצות עשה ולא תעשה שבמקדש:

ומה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי כו'. קשה לי למה לא יליף אשם תלוי מן ואשם דכתיב ביחיד עצמו בחטאת קבועה דהא טפי עדיף למילף יחיד מיחיד וגם התיבות דומין לגמרי דבשניהם כתיב ואשם משא"כ בצבור דכתיב ואשמו: דאין דנין אשם מן ואשם כו'. צריך להיות מן יאשם:

זו היא שיבה זו היא ביאה. בתורת כהנים מפרש הג"ש מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע להסגרו אף כאן בשיבה כו' אלמא גמרינן ג"ש כה"ג אע"ג דלא דמו התיבות הואיל ושניהם בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג"ש אף הכא נמי כיון דכתיב יאשם שהוא ענין ואשם ליהוי נמי כמאן דאמר ואשם ונגמר ג"ש והא דלא משני הכא הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדמשני בפ"ק דנזיר ובפ"ק דיומא וי"ל דסמך אועוד נילף מן ואשם מטומאת מקדש וקדשיו. וא"ת דביבמות פרק כיצד גבי דנין אחים מאחים משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו'. ואע"ג דהדר פריך ולילף אחוה מאחוה דלוט כבר תירצו התוספות בפ"ק דיומא דהתם לא שייך למיפרך ועוד לילף אחוה מלוט משום דלא דמיא ההיא פירכא לקמייתא דמעיקרא פריך לילף מעריות ונימא אפילו אשת אחיו מאמו מיהו אשת בן אחיו לא והדר פריך ולילף מלוט דאפילו אשת בן אחיו ולהכי אי לא הוה משני הני מילי היכא דליכא דדמי ליה כו' הוה צריך למיפרך בלשון ועוד כדפריך הכא ובפ"ק דמנחות ובפרק המפלת וכיון דלא הויא הקשיא השניה מעין הראשונה לא שייך למיפרך ועוד:

ונילף ואשם ונשיאת עון. מכאן קשה לי על התוספות דפ"ק דמנחות גבי לגמור עונו עונו דשמיעת הקול דכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו שכתבו וז"ל תימה דבהוריות פרק כהן משיח יליף דלא מייתו אשם תלוי אלא על ספק חטאת קבועה בג"ש דנאמר אשם באשם תלוי ונאמר ואשמו בצבור ואדרבה נילף עונו עונו דשמיעת הקול דעולה ויורד כו' ועמדו בתימה שהרי אין הכי נמי דפריך הגמרא כאן קושיא זו כהוייתה ואולי לא היה כתוב כך בגמרא שהיתה בידם:

אין חייבין על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו' פירש"י וה"ה למשיח. לכאורה משמע דבחדא מחתא מחתינהו לב"ד והמשיח ור"ל לא ב"ד ולא משיח חייבין קרבן עולה ויורד על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים כו'. והא ליתא דאם כן איך תנן לקמן על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין הלא שתי משניות אלו סותרות זא"ז. ואל תטעה לומר דהא דתנן הכא אין חייבין על שמיעת קול דמשמע לא ב"ד ולא כהן משיח הם דברי ר' יוסי הגלילי דוקא ולקמן הן דברי ר"ש דוקא דהא ליתא דלא קאמר כאן דברי רבי יוסי הגלילי אלא על והנשיא כיוצא בהם ולקמן לא קאמר דברי ר"ש אלא על אלה שאין כ"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דוק ותשכח לכן צריך לפרש דמאי דקתני הכא אין חייבין על שמיעת הקול כו' לצדדין קתני ולא אמר שאין המשיח חייב על אלו אלא לענין שאם הורה לעצמו שוגג ועשה שוגג שדינו שמביא פר בשאר מצות אבל על שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב להביא פר כדין כהן משיח ומאי דתנן לקמן שעל שמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו חייב המשיח היינו לומר שחייב להביא קרבן עולה ויורד עליהם כשאר ההדיוטים תדע דקתני בסיפא ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה בפירוש המשנה וכתבו דאין הלכה כרבי עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי אלא כהן משיח ונשיא חייבין בקרבן עולה ויורד על שמיעת קול כו' כדתנן לקמן. ואין להקשות היכי אפשר דפליגי אר"ע דהא דינא בטעמא קאמר שהמלך לא דן ולא דנין אותו לפי שי"ל דהא לא מכרעא דהא אמרינן בפרק כ"ג לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד כתיב בהו דינו לבקר משפט ומה שפרש"י לקמן במשנה וה"ה דקאמר ר"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת קול כו' מתוך הברייתא דמייתי הגמ' לקמן למד כך אבל צריך עיון היטב דהא בפרק בתרא דכריתות אמרינן בפשיטות שאין הנביא חייב בשמיעת קול משמע דהכי הילכתא ואולי על זה סמך הראב"ד בהשגותיו בפרק הנזכר שפסק שאין הנשיא חייב בשמיעת קול:

דברי רבי יוסי הגלילי ר"ע אומר כו'. לכאורה משמע הכא דרבי יוסי הגלילי היה זקן וחשוב יותר מר"ע כיון שמזכירו קודם ר"ע וכן משמע בע"א פרק כל הצלמים גבי א"ר עקיבא אני אובין ואדון לפניך כל מקום כו'. ותימה דהא אמרינן בסוף איזהו מקומן גבי ר"ע ורבי טרפון והיה שם תלמיד אחד שבא לפני חכמים תחלה ורבי יוסי הגלילי שמו ואמרינן נמי בעירובין שאמרה לו ברוריה דביתהו דרבי מאיר שהיה מתלמידי בתראי של ר"ע גלילי שוטה ונראה דתלמיד חבר היה לו רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא ורך ממנו בשנים היה ואע"ג שמזכירו כאן מקמי ר"ע אין בכך כלום דכמו כן מזכיר באגדת פסח ר"ע קודם רבי טרפון שהיה רבו וכן ר' אלעזר בן עזריה קודם ר"ע אע"ג שר"ע היה חשוב יותר מרבי אלעזר בן עזריה וכן כתבו התוספות בפרק כל הצלמים ובריש שני דייני גזירות:

שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אין זה ענין משמיעת הקול שהוא עדות אלא עקר טעמו ממה דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו והוי כמו וכו' שכן דרך התנאים להביא משנה דרך קצרה ויותר נכון לומר שהוא טעות דלוג סופרים ויש להגיה מעיד ולא מעידין אותו והכי גרסינן בהדיא בירושלמי במשנתנו:

בנוי בכח בחכמה ובעושר כו'. בת"כ קחשיב עוד אחד ובמראה וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש אבל בגמ' דידן בפ"ק דיומא ובסוף פרק הזרוע לא גרסינן ובמראה וכן כאן בכל הספרים ליתא ואין לשבש גרסת ת"כ משום דמראה כלול בכלל נוי דהא ליתא כי נוי ומראה שני ענינים הם כמו יפה תואר ויפה מראה: אחרים אומרים מנין כו'. בת"כ ליתא האי אחרים אומרים: