באר שבע על הוריות ז:

מי אמרינן בטעמייהו הא פליגין או דילמא כיון דשוין בקרבנן כו'. תימ' שהרי בעיא זו איפשטא מכלל דבריו בבעיא ראשונה הוא בחלב המכסה את הקרב והן בחלב שעל הדקין כיון שהיה יכול לשאול גם כן ממש מי אמרינן בטעמיהו הא פליגין או דילמא כיון דשוין בקרבנן בתר קרבן אזלינן וכיון דלא בעי הכי ואמר מי אמרינן אע"ג דקרבנן שוה כיון דמתרי קראי קאתי הא פליגין בטעמייהו ש"מ בהדיא דמסתבר ליה דאזלינן טפי בתר חלוקין בטעמייהו מן בתר קרבנן ולולא די"ל שם חלב אחד הוא הוה קים ליה דלא אזלינן בתר קרבן אלא בתר חלוקין בטעמייהו א"כ מאי בעי אח"כ הוא בחלב והם בדם מהו כו' וצריך לי עיון:

הגה"ה או דילמא כיון דשוין בקרבנן בתר קרבן אזלינן תיקו פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שגגות שאינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו וכתב עליו הכסף משנה וז"ל ואיני יודע למה פסק שמביא פר לעצמו ואפשר דמביא פר ומתנה קאמר שיאמר אם אני חייב הרי הוא לחובותי ואם אני פטור הרי הוא נדבה וצ"ע עכ"ל. כבר כתבתי עליו לעיל בפ"ק לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה במה שכתב כן בשני מקומות אחרים ואפשר דמביא פר ומתנה קאמר וכו'. ועתה הנה זה פעם שלישית שנפל טעות אחר בפיו שהרי פר זה שמביא כהן משיח הוא קרבן חטאת כמפורש בקרא וחטאת אינה באה בנדבה כדתנן בסוף פרק השוחט וכמו שפסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות וא"כ אי אפשר להתנות עליו דאינו מועיל כלום כדפרש"י בהדיא בפרק האיש מקדש ובפ"ק דכריתות והבאתיו לעיל ע"ש. ועוד ראיתי טעות אחר שנפל בפיו ג"כ בשלשה מקומות בספר בית יוסף שכתב לדברי הרמב"ם בהמה שנבראת בתחלת יצירה חסר רגל כשר והרי הרמב"ם כתב בהדיא דטרפה ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות דהיינו בפ"ה דהלכות שחיטה ובפרק עשירי דהלכות שחיטה בכלל השבעים טרפיות שמנה שם בפרטן וגמרא ערוכה היא בפרק אלו טרפות דחסר רגל טרפה ובכל השני מקומות גילה בספר כסף משנה מקום מצא הדין שכתב הרמב"ם דטרפה מהגמ' דפרק א"ט. ועוד טעות אחר נפל בפיו בספר ב"י בטור א"ח סימן קל"ג שכתב שאם חסר מעלה עשן בפטום הקטורת אינו חייב מיתה ובאמת הא ליתא מפי גמ' ערוכה דידן וירושלמי והרמב"ם כמו שכתבתי בפ"ק דכריתות. ועוד טעות אחר נפל בפיו בספר ב"י בטור א"ח סימן קצ"ו שכתב וכן נראה דעת הר"ר יונה שאין מברכים על דבר איסור לא בתחלה ולא בסוף ובאמת הא ליתא כי רבינו יונה כתב בהדיא להפך בר"פ שלשה שאכלו. וליישב דעת הרמב"ם נראה לי שטעמו כיון דקאמר גבי בעיא ראשונה הוא בחלב המכסה את הקרב והן בחלב שעל הדקין מהו מי אמרינן אע"ג דקרבנן שוה כיון דמתרי קראי קאתי הא פליגין בטעמייהו או דילמא שם חלב אחד הוא ש"מ דמסתבר ליה לומר דבמקום דליכא למימר שם איסור אחד הוא אז לא אזלינן בתר קרבן אלא אמרינן אע"ג דקרבנן שוה כיון דפליגין בטעמייהו חטא בפני עצמו הוא ולכן פשט הרמב"ם בעיא זו דלא אזלינן בתר קרבן כיון דליכא למימר שם איסור אחד הוא כן נ"ל:

מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד. אע"ג דאין זה הדין אשר רצה ללמוד עכשיו ולא על זה אמר יכול אפ"ה הוצרך להקדים זה לפי שאינו יכול ללמוד דבר ולא כל הגוף בע"א עד שילמוד שם ב"ד מקודם. וראיתי מי שהקשה וז"ל למה הוצרך ללמוד לע"א ג"ש מעיני מעיני דה"ל דבר הלמד בג"ש וחוזר ומלמד בג"ש שהרי בשאר מצות גופייהו לא ידעינן ב"ד אלא מכח ג"ש עדה עדה מושפטו העדה כדתני' בת"כ וז"ל עדת ישראל יכול בכל העדה הכתוב מדבר ת"ל כאן עדה ולהלן נאמר עדה מה עדה האמורה להלן ב"ד אף כאן ב"ד כו' הוה ליה ללמוד לע"א נמי ג"ש עדה עדה מושפטו העדה כמו שלמד בשאר מצות וי"ל דהא דלא יליף ג"ש דעדה כאן משום דאי אפשר לפרש עדה דכתיבא בע"א ב"ד לפי שסמך לה נעשתה בשגגה ואין מעשה תלוי בב"ד אלא בקהל ולזה לא יכלו לסבול בד במלת עדה ונשאו אותו על מלת מעיני דלא סמך ליה כולי האי נעשתה בשגגה אבל בשאר מצות כתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דסמיך שגגת ההעלם לעדה הלכך שפיר למדו עדה עדה מושפטו העדה עכ"ל. ואין תירוץ זה נכון בעיני שהרי מדברי רש"י נראה דאפילו מלת מעיני דכתיבא בע"א אי אפשר לפרש ב"ד לפי שסמוך ליה נעשתה בשגגה ואין מעשה תלוי בב"ד אלא בקהל ולכן הוצרך למילף בג"ש וכו' משמע דהשתא תו אין אנו משגיחים אם מלת מעיני האמורה בע"א אי אפשר לפרש ב"ד כיון דלאו מן משמעות המלה ילפינן אלא מכח ג"ש א"כ הוא הדין הוה מצי למילף עדה עדה ואע"ג שאי אפשר לפרש מלת עדה האמורה בע"א ב"ד מהטעם הנזכר מה בכך. ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא לפי שאין אדם דן ג"ש מעצמו ולכן איכא למימר דג"ש זו מעיני מעיני קבל מרבו אבל ג"ש דעדה עדה לא קבל מרבו אלא דוקא בשאר מצות ולא לע"א וכה"ג ממש צריך לומר לקמן גבי לאשמת העם הרי משיח כצבור כו' כן כ"ל:

אין חייבין אלא על העלם דבר כו'. משנה זו והמשנה שאחריה אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר כו' קאי אסדר המשנה שלפניה דקתני שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת כו' כלומר בדין הוא שהמשיח מתכפר עם הצבור שהרי בהרבה דברים שוה משיח לב"ד דכשם שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת כו' כן המשיח והשתא מפרש ואזיל כל הדברים שהמשיח שוה לב"ד ואמר דכשם שאין בית דין חייבין אלא על דבר כו' וכן המשיח וכשם שאין בית דין חייבין עד שיורו בדבר כו' וכן המשיח:

וכן המשיח מנלן. אין להקשות והא כבר תנן לעיל שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור כלומר מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו כו'. ובגמ' פריך מנלן ומשני דת"ר לאשמת העם הרי משיח כצבור כו'. אם כן היאך הדר פריך כאן וכן המשיח מנלן משום דיש לומר אגב דתנא השתא דין של הוראת ב"ד עצמו לצבור תנא נמי דין של הוראת המשיח כדפריך לעיל מנלן שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת כו' אף על גב דכבר יליף ליה לעיל בפרק ראשון:

ואלו משיח בע"א לא קתני כו'. תימה רבתי בעיני למה לא דקדק כה"ג מהמשנה שלפני זו דקתני נמי ולא בע"א עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ואלו משיח בע"א לא קתני ועוד קשה שהרי בפרק ארבע מיתות מייתי אביי הך ברייתא דבסמוך לראיה שהעובד ע"א מאהבה ומיראה חייב מדתניא כהן משיח בע"א ר' אומר בשגגת מעשה כו' האי שגגת מעשה דע"א היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים כו' אלא לאו מאהבה ומיראה ורבא אמר לא באומר מותר לגמרי העלם דבר קיום מקצת ובטול מקצת אלמא לדעת רבא סבר רבי משיח בע"א חייב אפילו בעקירת כל הגוף ולדעת אביי סבר רבי משיח בע"א אינו חייב עד שיאמר לבטל מקצת ולקיים מקצת והשתא קשה ממה נפשך על זה המקשה שדקדק ואלו משיח בע"א לא קתני כו' אי קסבר האי שגגת מעשה דע"א היינו שעובד ע"א מאהבה ומיראה כדפריש אביי א"כ קשה מה מקום היה לו לדקדק ואלו משיח בע"א לא קתני מתניתין מני רבי היא כו' שהרי במשנה שלפני זו קתני נמי ולא בע"א עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ואלו משיח בע"א לא קתני אע"ג דלדידיה משיח נמי אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת כדאמרן אלא תנא הא הוא הדין להא הכי נמי תנא הא וה"ה להא ואי קסבר האי שגגת מעשה דע"א היינו באומר מותר לגמרי כדפי' רבא א"כ קשה למה המתין עד משנה זו הלא היה יכול לדקדק כה"ג ממש מהמשנה שלפני זו ואלו משיח בע"א לא קתני מתניתין מני רבי היא דתניא כו' הואיל ולדידיה סבר רבי משיח בע"א חייב אפילו בעקירת כל הגוף כדאמרן ועוד קשה לי היאך יכול רבא לפרש האי שגגת מעשה דע"א היינו באומר מותר לגמרי דאם כן יהיה קשה מאי טעמא דרבי דסבר משיח בע"א חייב אפילו בעקירת כל הגוף דהא כתוב כתוב לאשמת העם הרי משיח כצבור שהרי מהאי טעמא פריך הגמרא בסמוך מאי טעמא דרבי לענין משיח בע"א בשגגת מעשה בלבד דסבירא ליה חייב וצריך רבי למילף מקרא ואם כן הבו דלא לוסיף עליה הואיל דלא אשכחן בקרא דיהא חייב בע"א אפי' בעקירת כל הגוף וכי תימא דרבי סבר דלאשמת העם הרי משיח כצבור לא נאמר אלא בשאר מצות ולא בע"א אם כן מאי פריך הגמרא בסמוך מאי טעמא דרבי וגם על התרצן דמשני ותסברא בזדונו כרת כו' קשה לי אמאי לא משני ותסברא עד שיורו לבטל מקצת כו' מי קתני אלא תנא הא וכו' וצל"ע:

ושוין שבשעירה כיחיד. כלומר אפילו לחכמים דלא משוו ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר מודים הן שאין קרבנו בע"א חלוק משאר יחיד שמביא שעירה ואע"פ שמשיח חלוק מן היחיד בשאר מצות לענין קרבן שהמשיח מביא פר והיחיד מביא כשבה או שעירה מכל מקום בע"א שוין הן:

ושוין שאינו מביא אשם תלוי. כלומר אפילו לרבי דמשוי ליה כשאר יחיד לענין שהוא חייב קרבן בע"א בשגגת מעשה לחוד מודה הוא שאינו מביא אשם תלוי כיחיד:

ותסברא בזדונו כרת ושגגתו חטאת מי קתני. פרש"י והא קי"ל דמשיח נמי בע"א אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כדאמרינן לקמן נאמר כאן עליה כו' לאשמת העם הרי משיח כצבור כו'. לא דק שהרי לא מפיק מהכא אלא בשאר מצות אבל בע"א מפיק לקמן מדכתיב ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולן בכלל נפש אחת הן וילמוד תחתון מן העליון כו':

אלא תנא הא וה"ה להא. תימה הלא יש לדחות ולומר דהא דלא קתני וכן המשיח גבי ולא בע"א עד שיורו על דבר שזדונו כרת כו' לאו משום דסמיך ארישא אלא אף אי לא הוה קתני ברישא וכן המשיח מ"מ לא הוה קתני בסיפא וכן המשיח הואיל שדין זה איתא אפילו גבי יחיד ונשיא כדיליף בגמרא וכשם דלא קתני וכן הנשיא ויחיד הכי נמי לא קתני וכן המשיח לאפוקי הכא ליכא למימר הכי שהרי הנשיא והיחיד חייבין על שגגת מעשה לחוד בלא העלם דבר ואיכא למימר אם איתא הוה ליה למתני וכן המשיח כדתני ברישא. י"ל דאם איתא דלא קתני וכן המשיח לקמן גבי ולא בע"א עד שיורו כו' לפי שסמך הואיל שדין זה איתא אפילו גבי יחיד ונשיא א"כ גם ברישא לא הוי ליה למתני וכן המשיח הואיל שדין זה איתא אפילו גבי יחיד ונשיא כדיליף בגמרא וכיון דקתני ברישא וכן המשיח ובסיפא לא קתני וכן המשיח משום הכי דייק אלא תנא הא והוא הדין להא כו':

רבי סבר חטא זה בשגגה יהא. לא נקט זה אלא בשביל משיח שאינו חייב בשאר מצות בשגגת מעשה בלבד אלא דוקא בהעלם דבר עם שגגת מעשה רק בחטא זה בלבד חייב על שגגת מעשה אבל נשיא לכולי עלמא חייב על שגגת מעשה בלבד אפילו בשאר מצות. ולכן תמיה אני מה ענין השוגגת זה נשיא דקאמר רבי דהא ליכא למימר דאתי לרבויי נשיא שיהיה חייב בחטא זה בשגנת מעשה בלבד שהרי הוא חייב אפילו בשאר מצות על שגגת מעשה בלבד וצל"ע:

דאמר קרא וכפר הכהן על שגגתו. שבוש הוא שזה הפסוק כתוב בפרשת ויקרא אצל אשם תלוי וליכא למימר שר"ל וכפר הכהן על הנפש השוגגת וגו' דכתיב בפרשת שלח לך שזה הפסוק כתוב אחר ואם נפש אחת. לכן נראה שצריך להגיה דאמר קרא ואם נפש אחת אחד יחיד כו':