באר שבע על הוריות ו.

דתניא ר' יהודה אומר על הביאום כו'. בתמורה בפרק יש בקרבנות מייתי להא שמעתא דהכא בלשון זה שהיה רבי יוסי אומר על הביאום ואמר רב יהודה אמר שמואל כו':

א"נ דחטאו שבעה שבטים ושארא בגרירא. לא ידענא אמאי לא קאמר עדיפא מינה דחטא שבט אחד בהוראת ב"ד הגדול ושארא בגרירא:

והא מייתי להו הני דחטאו. וא"ת מה ענין זה לחטאת שמתו בעליה דכולה גמרא דאיירי שהפריש החטאת ומתו בעליה אח"כ אבל הכא הרי לא הפרישו שום דבר. כבר הקשו התוספות קושיא זו פרק יש בקרבנות ותירצוה דאי בלא הפריש כגון הכא מצי להקריב אלמא יש כפרה למתים ואם כן כ"ש דהיכא שהפריש ואח"כ מתו בעליו דראוי להקריב ונסתייעו מסוגיא דהכא דמשמע גבי עגלה ערופה דאי יש כפרה למתים מוטל על הבנים להקריב בשבילה אע"ג דלא הפרישו שום דבר וכ"ש אם הפרישו ואח"כ מתו דעל הבנים להקריב:

חטאת שמתו בעליה במיתה. לא שיהרגם בכלי או בידו אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו כדאמרינן בפ"ק דע"א ובפרק ד' דנזיר:

מנא ליה לרב פפא הא אלימא כו'. תימא רבתי בעיני מאי פריך מנא ליה לרב פפא הא דלמא מכח האי קרא גופיה הבאים מהשבי וגו' ומכח הך קושיא גופא והא מייתי להו הנהו דחטאו דייק רב פפא כי גמירי חטאת כו'. ומיהו בהא איכא למימר דא"כ ה"ל לומר אמר רב פפא זאת אומרת כי גמירי חטאת כו'. אבל אכתי קשה דהא בתמורה פרק יש בקרבנות פריך הגמ' נמי כמו הכא מנא ליה לרב פפא הא ומסיק דדייק ליה משעיר ראש חודש ולא פריך עליה כדפריך הכא בסמוך ואח"כ אמר ואיבעית אימא למאן דאית ליה חטאת צבור שנתכפרו בעליה מתה אף חטאת צבור שמתו בעליה מתה ולא כרב פפא ואפ"ה לא קשיא מידי משום אי אקרובינהו להני חטאות אחיים אקרובינהו דכתיב ורבים מהכהנים וגו' ופריך ודילמא הנך מעוטי ופרש"י ומדאקרוב שעיר לכל שבט כמרובים ודאי אקמאי דמיתו סמוך וש"מ דאין חטאת צבור מתה עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שהגמרא עצמה דייק מימרא דרב פפא מכח האי קרא גופיה הבאים מהשבי וגו' אם כן מעיקרא מאי פריך התם מנא ליה לרב פפא הא ועוד קשה הלא יש הרבה משניות דקתני בהדיא שאין חטאת צבור מתה ביומא ריש פרק שני שעירי ובתמורה פרק יש בקרבנות ולקמן נמי מייתו שתי ברייתות דקאמר ר"ש בהדיא שאי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים ואם כן מאי פריך מנא ליה לרב פפא הא ואדרבה יש להקשות מאי קמ"ל רב פפא והלא מתניתין היא ומיהו בתמורה בפרק יש בקרבנות שהבאתי לעיל לא קשה כולי האי הך קושיא משום דיש לומר דפריך מנא ליה לרב פפא הא לומר אפילו למ"ד חטאת צבור שנתכפרו בעליה מתה דהיינו רבי יהודה לית ליה חטאת צבור שמתו בעליה מתה דילמא רבי יהודה אית ליה חטאת צבור שמתו בעליה נמי מתה כדסבר לענין חטאת שנתכפרה בעליה בריש פרק שני שעירי ובפרק יש בקרבנות אבל הכא קשה שהרי הגמרא לא פריך והא מייתי להו הנהו דחטאו לרבי יהודה גרידא אלא אף לר"ש ולר' מעל הקרא הבאים מהשבי וגו' כדפרש"י ועוד שהרי בכל הסוגיא דהכא לא נזכר כלל חטאת צבור שנתכפרו בעליה רק חטאת צבור שמתו בעליה ולבי מהסס אף בפרק יש בקרבנות שהרי מדאמר ר"ש שם במשנה מה מצינו בולד חטאת ובתמורת חטאת ובחטאת שמתו בעליה ביחיד ולא בצבור אף שכפרו בעלים כו' משמע דבהא ליכא מאן דפליג ואפילו לרבי יהודה חטאת שמתו בעליה מתה ביחיד דוקא ולא בצבור ולא פליג רבי יהודה אלא דוקא בחטאת צבור שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה וכן משמע ביומא בפ' שני שעירי ובפרק הוציאו לו וכבר הקשו התוספות שם כה"ג על המקשן היאך קס"ד למאן דאית ליה חטאת צבור שנתכפרו בעליה מתה אית ליה נמי חטאת צבור שמתו בעליה מתה שהרי שם במשנה משמע דבהא ליכא מאן דפליג דחטאת שמתו בעליה מתה ביחיד דוקא ולא בצבור ותירצו די"ל דלא דמי דמתניתין פשיטא ליה דחטאת שמתו בעליה ליתא בצבור היינו כשמתו כל הבעלים ולא נשאר בהן אחד אבל הכא קס"ד דעדיין מקצת בעלים קיימין כו'. אם כן מאי פריך התם מנא ליה לרב פפא הא הלא פשטא דמתניתין משמע כדבריו וכי תימא דאין ראיה מכל המשניות והברייתות שהבאתי משום דלא קאמר שם דקריבה אלא ירעו עד שיסתאבו ובפ"ק דשבועות גבי אמר אביי אף אנן נמי תנינא פר ושעיר של י"ה שאבדו כו' ואייתי לה נמי בסמוך משמע בהדיא דדוקא ירעו קאמר ואינה קריבה והכא כתיב דקריבה ורב פפא בא לאשמועינן שאין חטאת צבור מתה וקרבה וא"כ פריך שפיר מנא ליה לרב פפא הא דנהי דלא אזלא למיתה מ"מ להקריב ליכא מאן דאמר אלא דוקא רועה עד שיסתאב והכא כתיב דקרבה א"כ קשה מאי משני בפרק הוציאו לו גבי אבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס אחר בדמו מי אמרינן בפר ואפילו בדמו דפריך עליה ותיפוק ליה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ומשני חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא והשתא אכתי תקשה ליה נהי דלא אזלא למיתה מ"מ להקריב ליכא מאן דאמר אלא דוקא רועה עד שיסתאב ולמה קאמר שם דקרבה ועוד דא"כ קשה למה פריך בפרק יש בקרבנות דוקא על מ"ד חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ואית ליה נמי חטאת צבור שמתו בעליה מתה מהא דתניא כיוצא בו א"ר יוסי הבאים מהשבי וגו' למה לא הקשה נמי למאן דאמר תרעה אלא על כרחך צריך לומר דחטאת צבור שמתו בעליה אפילו להקרבה נמי הוא ראוי ותרעה דקאמר לאו אחטאת צבור שמתו בעליה קאי וכן פירשו שם התוס' בהדיא מכח הנהו קושיות שהקשיתי הא דקאמר תרעה משום חטאת שכפרו בעליה אבל לא משום חטאת שמתו בעליה וכן פרש"י כאן לקמן בשמעתין גבי ר"א ור"ש אומרים ירעו כו'. א"כ הדרא הקושיא לדוכתה מאי פריך מנא ליה לרב פפא הא ועוד קשה לי למה פריך טפי כאן מנא ליה לרב פפא הא ולא פריך הכי בפרק הוציאו לו שהבאתי דמשני רב עמרם חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא וראוי להקרבה ושקיל וטרי שם אם חטאת צבור היא או חטאת יחיד היא וכן אשכחן בשמעתין בסמוך דקאמר רב יוסף בפשיטות דאין צבור מתים אלמא דפשיטא להו דחטאת צבור לא למיתה אזלא וראוי להקרבה דהא התם לא איירי אלא בהקרבה וזהו ממש כדאמר רב פפא אבל אין להקשות היאך מתחיל להקשות מנא ליה לרב פפא הא אלימא כו' ועדיין תלוי ועומד באויר זאת הקושיא מנא ליה לרב פפא הא דהא דחה הכל ומסיק דרבים הוו והוי' כחטאת שרוב בעליה קיימין ומשום הכי קרבה ותו אין אנו צריכין כלל לתירוץ רב פפא לפי שי"ל שעדיין אנו צריכין לתירוץ של רב פפא ויליף ליה מעגלה ערופה משום דלולא דאשכחן גבי עגלה ערופה מיגו דמכפרי אחיים כו' לא היינו אומרים דחטאת צבור שמתו בעליה קריבה אע"פ שלא מת רק א' מהם בלבד דומיא דחטאת השותפין לקמן בשמעתין דקאמר מת אחד מב"ד פטורין וא"כ הוה הדרא הקושיא לדוכתה והא מייתי להו הנהו דחטאו כו'. אבל כל הקושיות קמייתא קשה וצל"ע:

אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. תימה הלא בסוף פ' מי שמת מסיק הגמרא בהדיא דהאי קרא בברכה הוא דכתיב אבל לענין דינא לא:

דילמא לא מייתי מצבור. קשה לי אדרבה משום שהוא ספק דילמא מייתי מצבור לא היה ראוי להקריב משום חשש הבאת חולין לעזרה ועוד קשה דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך נהי דודאי מתו מצבור אפילו הכי לא דמי דאלו גבי שעיר דראש חדש איכא למימר מיגו דמיכפרא אחיים מכפרא נמי אמתים אלא הכא מי הוו חיים כדפריך בסמוך וצ"ע:

ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים כו'. תימה דהא לא אשכחן מאן דאמר ראויה כפרה זו כו' אלא רב פפא עצמו בפרק בתרא דכריתות ואם כן היכי תיסק אדעתין דטעמא דרב פפא מהכא דכתיב כפר לעמך ישראל וגו' וכי יביא רב פפא ראיה לסברתו מדבריו. שוב יגעתי ומצאתי בספרי סוף פרשת שופטים כשהוא אומר אשר פדית ה' מלמד שכפרה זו מכפרה על יוצאי מצרים ואיכא למידק למה לא נקט רב פפא כלשון ספרי שהבאתי מלמד שכפרה זו מכפרת כו'. ונראה לי שנזהר מזה הלשון מפני דבאמת אין כפרה למתים דהא מהאי טעמא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא כדאמרינן בנזיר בפ' מי שאמר וכן פרש"י בהדיא במעילה ריש פ' ולד חטאת דחטאת שמתו בעליה להכי מתה מפני דאין כפרה למתים דמיתתן כפרה עליהן ולכן דקדק רב פפא למינקט ראויה כפרה זו שתכפר כו' כן נ"ל:

הוראת שעה היתה כו'. הוה מצי למימר השתא דאתית להכי תו אין אנו צריכין לכל מה דאמרן בישוב הקושיא והא מייתו להו הנהו דחטאו משום דבהאי שינויא הוראת שעה היתה מיושב גם הך קושיא:

דהא קאים כולי בית דין. ה"ה דהוה מצי למימר דאין ציבור מתים דהא ליכא מאן דפליג בזה:

ימותו כולן דברי רבי יהודה. בפ"ק דשבועות מייתי להא שמעתא דהכא ופרש"י דלכך ימותו דלא חזי לשנה הבאה משום תרומה ישנה ובפרק שני שעירי ליתא למסקנא הכי אלא מסקינן דלא בעינן חדשה אלא למצוה וטעמא דימותו משום דחיישינן לתקלה כן כתבו שם התוספות:

אלא אמר רב חמא בר יעקב שבטו של לוי לא אקרי קהל פרש"י וה"ה לכהנים דלא אקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט של לוי ואכתי נוקמא כר"ש. לא אוכל להאמין שיצא דבר זה מפה קדוש שהרי מפשט הסוגיא משמע בהדיא להפך דרב חמא בר יעקב בא להקשות על רב יוסף ולהחזיק תירוץ של אביי דלא מיתוקמא כרבי שמעון כי הכהנים לא אקרו קהל וכן$ פרש"י עצמו בהדיא בתרוץ רבא וכהנים לא אקרו קהל ושותפין נינהו ולא מיתוקמא כר"ש. לכן נ"ל שטעות סופר הוא ויש למחוק ואכתי נוקמא כר"ש וצריך להגיה ולא מיתוקמא כרבי שמעון שוב שמעתי איך שנמצא כתוב כן בהדיא בדפוס בומבירג"י:

אמר רבא והא כתיב על שם אחיהם וגו'. מכאן קשה לי על מה שפרש"י בפרק הוציאו לו גבי הא דקאמר רבא לא תימא שאין חטאת צבור מתה אלא אימא שאין חטאת השותפין מתה ופריך הגמרא ומאי נפקא מינה ומשני דלא מייתי כהנים פר בהוראה ופרש"י דכהנים לא אקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה כו' והלא רבא מרא דשמעתא דבפ' הוציאו לו דחה כאן הטעם זה של רב אחא דאמר כל שיש לו אחוזה איקרי קהל כו':

וכי דנין אפשר משא"א. דוקא הכא כל אפילו שווה דאין דנין אפשר משאי אפשר כיון דליכא היקש אלא יליף במה מצינו אבל במקום דיליף ליה מהיקש איכא פלוגתא דתנאי אם דנין אפשר משאי אפשר במנחות פ' התודה ובשאר דוכתי טובא: