באר שבע על הוריות ה:

רבא אמר מלכל העם בשגגה. פי' מדכתיב לכל משמע בין הב"ד בין הקהל כולם תלוים בשגגה דהיינו שגגת הוראה בב"ד ושגגת מעשה בקהל:

ילפי מעיני מעיני. תימה הלא לא ידעינן כלל דמעיני האמור בע"א פירושו ב"ד אלא מן מעיני האמור בשאר מצות כדתניא בספרא ומייתי לקמן בפרק שני לפי שיצאת ע"א לידון בעצמה יכול יהו חייבין על עקירת מצות כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן נמי בב"ד כו' ופרש"י דבע"א לא כתיב ב"ד כו' עד אלא מה להלן בב"ד דכתיב בפרשת ויקרא אף כאן ב"ד עכ"ל א"כ היאך מצי למילף כאן איפכא דהוראה תלויה בב"ד כו' בשאר מצות מן ע"א בג"ש מעיני מעיני ושמא י"ל דהברייתא דספרא שהבאתי אתיא כרבי יהודה דסתם ספרא רבי יהודה אבל ר"ש ור"מ פליגי עליה כן נ"ל:

אלא לאו רבי יהודה וכגון שחטא שבט א'. אם אינו טעות סופר האי וכגון שחטא שבט אחד נ"ל דיתור לשון הוא:

כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של הקהל ורשב"א היא. תימא מאי דוחקיה לאוקמה הברייתא הכי והא הוה מצי לאוקמה הברייתא כדקס"ד דמקשה מעיקרא דמיירי שחטאו שבעה ות"ק ר"מ והא דפריך ר"ש תמניא בעי יש ליישב ולומר דמיירי שחטאו שבעה שאינו רובו של הקהל ולכך ר"מ מחייב פר אחד כדאמר במשנתנו הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהם מביאין פר משמע דכשעשו שבעה שבטים אע"ג שאינו רובו של הקהל מביאין פר וכן פי' בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ור"ש סבר כיון דלאו רובא בגברא ורובא בשבטים כחד שבט דמי ומביאין פר אחד ופר לבית דין:

דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלים וגו'. תימה למה לא יליף ליה מדכתיב וישמחו כל קהל יהודה וגו' דהשתא ליכא להקשות דילמא שאני ירושלים דהוה נמי בנימין כי השמחה של קהל יהודה היא השמחה עצמה דכתיב גבי קהל ישראל ששמחו שעשו הקרבן פסח א"כ מאי שותפות יש לבנימין לענין השמחה עם יהודה יותר מעם ישראל ושמא יש לומר שהשמחה של יהודה היתה יתירה משמחת שאר השבטים על שעשו הפסח בטהרה לפי שהיו קרובים לירושלים ונטהרו כולם ובאותה שמחה היה משותף בנימין שהוא אושפזיכניה דשכינה כדכתיב ובין כתפיו שכן:

טבול יום לא יכנס במחנה לויה. כתבו התוספות במס' פסחים פרק האשה ובפרק קמא דיבמות לא בכל מחנה לויה דמפתח הר הבית עד שער נקנור דהא בתוספתא ובספרי ובמס' כלים משמע דשרי בכולהו חוץ מעזרת נשים ואפילו טבול יום דזבין וזבות אלא מעזרת נשים ולפנים דסמוך למחנה שכינה קאמר כדתנן במסכת כלים עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית היה נכנס וקרי חצר לעזרת נשים כדתנן פ"ב דמדות עזרת נשים היתה אורך קל"ה אמה וארבע לשכות היו בארבעת מקצועותיה של מ' אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות כדכתיב ויוציאני אל החצר החיצונה וגו' וא"ת מנא ליה דגזרו על טבול יום דילמא על טמא מת גזרו שהיה מותר בכל מחנה לויה וי"ל דטמא מת אפילו בחיל גזרו שלא יכנס כדתנן במסכת כלים החיל מקודשת שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסין לשם:

אלא אמר רב אחא בר יעקב דכתיב ויאמר אלי הנני מפרך כו'. מכאן קשה לי על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות שגגות וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודא וכו' שהרי כאן הביאו ראיה מפסוק זה ודחה רב אחא בר יעקב וכן קשה על הרמב"ם שכתב בפרק ב' מהלכות סנהדרין שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך כו' והרי לעיל בגמ' הביאו ראיה מפסוק זה ודחו ואימא עמך משום שכינה כו' ואפשר שהרמב"ם תופס הדרשא הפשוטה יותר ואינו חושש לקושית רב אחא בר יעקב ה"ג אלא יכול תהא נאכלת חטאת הלוים ת"ל ופר שני שני לעולה כו' וכן הוא בתורת כהנים:

שני לעולה מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת. פי' אע"ג דמדינה היא נאכלת שהרי חטאת זו חיצונה היא אלא הוראת שעה היתה מה שנשרפה ולא נאכלה והטעם שהורו לשרוף אותו לפי שפר זה היו מביאין לכפר על הבכורות שעבדו ע"א כדברי רבי משה הדרשן ואע"פ שהיה מן הראוי שיביאו שעיר לחטאת שהוא קרבן הע"א ולא פר בן בקר גם זה הוראת שעה הוה כדפרש"י בחומש בפרשת בהעלותך:

מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת כיוצא בו א"ר יוסף כו'. סוגיא זו אישתמיטתיה מרש"י במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות דמייתי שם להא שמעתתא דהכא ופרש"י כיוצא בו לא איתפריש היכא קאי עכ"ל שהרי אתפריש כאן דקאי על הא דדריש ר"ש ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת כו' ותמה אני על התוספות שכתבו שם על הא דא"ר יהודה אמר שמואל על ע"א שעשו בימי צדקיהו וז"ל ואתיא כמאן דאמר דאית ליה צבור בע"א כל שבט ושבט מייתי פר ושעיר ואמטו להכי הביאו שעירי חטאות שנים עשר לי"ב שבטים עכ"ל שהרי הגמ' מהדר ומסיק הכא דאתי' אליבא דכ"ע כדאמר בשלמא לרבי יהודה משכחת לה להני י"ב חטאות כו' ולר"ש נמי משכחת לה כגון כו' אלא לר"מ דאמר בית דין מביאין ולא צבור היכי משכחת לה כגון כו':