באר שבע על הוריות ה.

ידעו שהורו וטעו מה הורו כו'. כתב בעל כסף משנה בפרק י"ב מהלכות שגגות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בית דין שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא שגגו אינן חייבין באשם תלוי שנאמר ונודעה החטאת וגו' שהרמב"ם מפרש זאת הברייתא שהורו ונסתפק להם אם שגגו בהוראה אם לאו ואני אומר גם בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים נ"ל שהפליג דברי הרמב"ם לרוח אחרת אשר בודאי לא עלה מעולם על דעתו ולא על מחשבתו דאפילו בר בי רב דחד יומא בעיניו יראה ולבבו יבין דמה שכתב הרמב"ם בית דין שנסתפק להן כו' זה יצא לו מפי משנה שלמה לקמן בפרק ב' דקתני אשם תלוי משיח וב"ד פטורים וכה"ג כתב גבי משיח בפ' ט"ו אבל זאת הברייתא אי אי אפשר לפרש כן מכמה טעמים חדא שהרי גוף הברייתא בספרא פ' ויקרא שנויה בלשון זה ידעו שהורו וטעו ולא ידעו מה הורו יכול יהו חייבים ת"ל ונודעה החטאת לא שיודעו החוטאים ע"כ וכל מי שאין עיניו תרוטות יראה שר"ל שהן יודעין בודאי שהורו בשגגה רק שנסתפק להם מה הורו בשגגה ואף אם לא היה כתוב בנוסחתו ולא ידעו וכן נראה מפרש"י שלא היה כתוב בנוסחתו ולא ידעו ומפני כך הוצרך רש"י לדחוק מאד ולפרש לשון וטעו שר"ל שאינם יודעים מ"מ אי אפשר לפרש כדפירש בעל כסף משנה לדעת הרמב"ם מפני דשתי תשובות יש בדבר חדא מדקאמר ולא שיודעו החוטאין ועוד מדקאמר לקמן אמר מר ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאים מאן תנא דלא כר"א דתנן כו'. משמע בהדיא דאיירי שהן יודעין בודאי שהורו וחטאו בשגגה רק שנסתפק להם מה הורו ובלאו הכי אי אפשר להעלות על לב דבר זה שהרי הרמב"ם גופיה פירש בהדיא זאת הברייתא בפרק י"ד מהלכות שגגות כדפרש"י שכתב וז"ל ב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו אע"פ שהן יודעין בודאי שחטאו בשגגה ואע"פ שהעם מודיעים אותן ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו הם פטורים והעושין על פיהם חייבין בפני עצמן שנאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים כיצד שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת מהדמים התירו הרי אלו פטורים כו' עכ"ל. ונראה מדבריו שהיה גורס ולא שיודיעו החוטאים כמו שנמצא כתוב בירושלמי ומפני כך כתב ואע"פ שהעם מודיעים אותם כו'. אבל קשה לי על זה שהרי בסמוך מוקי זאת הברייתא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ש"מ שהשוה ב"ד ליחיד לענין שצריך שיוברר להם אותו חטא ויליף לה מקרא אשר חטא בה ואלו גבי יחיד תנן בכריתות ריש פרק אמרו לו אכלת חלב מביא קרבן כו' אלמא שהיחיד אע"פ שהוא אינו יודע עצמו של חטא כי אם על פי אחרים שהודיעוהו חייב חטאת כל זמן שאינו מכחישם ובהא ודאי אפילו לרבי יהושע חייב כי מסתמא לא פליג רבי יהושע על סתם משנה ואם כן למה לא נימא הכי גם כן אצל ב"ד שאם אחרים מודיעים אותם החטא שיהיו חייבים וכ"ת דשאני התם דיליף ליה מרבוי דקרא או הודע אליו מכל מקום יש להשיב ניזל לאידך גיסא דהא התם יליף או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים משמע בהדיא דלולא דכתיב אליו דמשמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים לא היה עולה על הדעת לומר ולא שיודיעוהו אחרים א"כ הכא גבי ב"ד דלא כתיב ונודעה אליהם החטאת דנימא דמשמע מעצמם ולא שיודיעו להם אחרים אם כן מנא ליה להרמב"ם לומר ולא שיודיעו להם אחרים וכל שכן שאין סברא שיהיו עדיפי מהיחיד דכתיב ביה בהדיא אליו דמשמע מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים ואפילו הכי אמרינן שאם הוא אינו יודע כלל עצמו של חטא כי אם על פי אחרים שחייב משום דאמרינן או הודע אליו מ"מ הכי נמי יש לנו לומר גבי ב"ד ונודעה החטאת מ"מ. ונראה שרש"י נזהר מזה כי מתוך פירושו משמע שגם העם אינם יודעין על מה הורו אם על החלב או על הדם אבל אם ידעו העם והוברר להם על מה הורו והעם מודיעים אותם על מה הורו הויא הוראה אע"פ שהב"ד שכחו ולא ידעו השתא אלא על פי העם וזה מבואר באר היטב לקמן בלשון רש"י שפירש אפילו תימא ר"א ושאני הכא כו' עד דמשמע שיודע להם החטא שחטאו עליו על פי ב"ד והא דפרש"י כאן דצריך שיוברר להם אין ר"ל דוקא להב"ד אלא להקהל והב"ד וגם על פרש"י יש לדקדק מה שפירש ואכלו הקהל שוגגין חלב ודם לא ידענא מה דחקו לפרש דאכלו תרוייהו חלב ודם והלא לפי דרכו יכול לפרש שהן יודעין בודאי שאכלו שוגגין על פי הוראת ב"ד חלב או דם רק ששכחו איזה מהם אכלו בשגגת הוראת ב"ד דכשם שהב"ד שכחו אם על החלב הורו או על הדם הורו כך אפשר לומר שהעם שכחו אם חלב אכלו או דם אכלו בהוראת ב"ד וצ"ע:

ת"ל ונודעה החטאת כו'. אין להקשות שהרי תניא בת"כ פרשת ויקרא דצבור מביא חטאת על לא הודע כי ההוא חטאת היינו שעירי ר"ח ושל רגלים כדתנן בפ"ק דשבועות אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי ר"ח ושעירי הרגלים מכפרים:

מאן תנא. פי' מאן תנא דפליג עד שהוא צריך לאשמועינן דין זה דהא פשוט הוא ומשני דלא כרבי אליעזר כלומר שאינו פשוט והוצרך לאשמעינן לאפוקי מדרבי אליעזר וכן אני רגיל לפרש לשון זה בכולי גמרא אף שרש"י אינו מפרש כן:

אמר רבי אליעזר מה נפשך כו'. אף על גב שאין זה משנה אלא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא ומייתי לה בפרק ספק אכל חלב דתניא א"ר אליעזר מה נפשך כו'. מכל מקום נקט דתנן הואיל שהדין עצמו נזכר בפירוש במשנה רק שהברייתא מפרש הטעם מה נפשך כו'. וכן מצינו בחולין פרק כסוי הדם דקאמר תנן התם כל משקה המת טהורין כו' ואינה משנה בשום מקום וה"נ אשכחן בפרק החולץ דקאמר תנן רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום כו' ואינה משנה בשום מקום והטעם בזה כדפירשתי. שוב מצאתי טעם זה בחידושי הרשב"א בחולין דף י"ט על הא דתנן הלוקח יין מן הכותים וז"ל משנה היא בדמאי פ"ו ומיהו התם לא מסיים בה דברי ר"מ ור"ש וכו' ואורחא דגמרא היא דכל ברייתא דאית עיקר לה במשנה אמרינן עלה דתנן ע"כ:

פרט למתעסק פרש"י פרט למתעסק בשבת כגון שנתכוון להגביה את התלו' וחתך את המחובר דפטור אבל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה כו'. מכאן יש סתירה מדידיה אדידיה דאלו הכא פירש אבל מתעסק בחלבים ובעריות חייב ואלו בפרק ידיעות הטומאה דמייתי שם להא שמעתא פירש פרט למתעסק כגון מתעסק בשבת ומתעסק דעריות וכבר כתבו שם התוספות עליו דלא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות כי בפרק ספק אכל חלב מסיק הגמ' בהדיא מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת וכדאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. ומיהו תימה דאמאי איצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק ליה מטעמא דשמואל דאמר דפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופיה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים ועריות למה לי למיפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי למיחייביה בחלבים ועריות משום דנהנה ונראה דאיכא תרי גווני מתעסק כגון מתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם שלא נעשית מחשבתו ולא שייך למיפטריה משום מתעסק ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק ובתרווייהו איירי שמואל ומשום הכי קאמר בכריתות אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמיפטר משום בה לרבי אליעזר אלא שלא חשש לפרש אלא הטעם דמלאכת מחשבת דלא איירי בה ר' אליעזר ובחלב נמי איכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמא דנהנה דלא שייך למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבר שהוא שומן או רוק ובולעו דכיוצא בו מיפטר לענין שבת מדכתיב בה והכא לית לן למעוטי משום דנהנה וטעמא דנהנה משום מלאכת מחשבת לא קאי אכולהו. והשתא אין אנו צריכין למה שכתב רש"י בכריתות דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע ליה ההיא דרשה ולא מייתי שם דשמואל אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור ולכן איצטריך רבי אליעזר בה פרט למתעסק:

חטאו ששה שבטים כו'. לאו דוקא ששה אלא ה"ה חמשה ואפילו ארבעה שבטים והם רובו של קהל:

ור"מ קהל הקהל לא דריש. מכאן הקשו התוספות בסוטה בפרק היה מביא דהתם דריש רבי מאיר ה"א דהאלות והכא אמר ור"מ קהל הקהל לא דריש ועמדו בתימה ולי נראה דלא קשה מידי דלא קאמר ור"מ קהל הקהל לא משמע ליה אלא לא דריש פירוש לדרשא זו דרבי יהודה אבל דלא דריש כלל לא קאמר וכה"ג ממש תירצו התוספות בפרק קמא דמנחות הא דאמרינן התם ור"ש את לא דריש וכן תירצו התוס' בפ"ק דסנהדרין הא דאמרינן שם ור"ש ושופטיך לא דריש ליה וכן תירצו התוספות הא דאמרינן בגיטין פ' המגרש ורבנן כרת כריתות לא דרשי ומכללם ר"י הגלילי ואלו בפ"ק דקדושין מצינו לר"י הגלילי דדריש כרת כריתות ועוד הקשו התוספות דהתם בסוטה דריש רבי יהודה ה"א דרבויא למעט והכא דריש קהל הקהל לרבויא. ולי נראה דגם זה אינה קשיא כי הרבה תיבות נדרשין בפנים שונות דבר והפוכו כפי הענין וכפי מקומו:

אחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי כדברי ממש בתוספות בריש פרק לולב וערבה בדבור המתחיל הראשון מלמד שאינו דוחה כו'. וכה"ג פריך ומשני הגמרא ביומא בפרק שני שעירי גבי ולה' להוציא הוא ורמינהו ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים כו'. אמר רבא התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא כו':

אלמא מיעוטא דכתיב מעיני. תימא שהרי מעיני קאי על הב"ד ולא על הקהל דהא לא ידעינן בע"א דמיירי בהוראת ב"ד אלא מן מעיני כדאמרינן לקמן בפרק ב' נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד וכדאמרינן בפ"ג דתענית והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה משל לכלה כו'. ופרש"י מעיני העדה זקנים מאירי עיני העם א"כ איך אפשר לומר דמעיני אתא למימרא אפילו מיעוט הקהל הלא לא קאי כלל אקהל וכי תימא דלא ס"ל הך גזירה שוה דלקמן ומעיני קאי על הקהל אם כן קשה לדידיה מנא ליה בע"א דמיירי בהוראת ב"ד וטפי קשה הך קושיא בסמוך דקאמר ור"ש ור"מ דהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל מנא להו אמר אביי דאמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מכלל דקים להו דמעיני קאי על הב"ד א"כ היאך אמר אח"כ הגמרא וצריכא דאי כתב רחמנא והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה הוה אמינא אפילו מיעוטא דהיינו מיעוט הקהל הלא מעיני לא קאי כלל אקהל רק אב"ד בלבד וכי תימא דסבירא ליה דמעיני פירושו ב"ד עם הקהל זה אי אפשר לומר לר"מ ולרשב"א דוק ותשכח ועוד שהרי אפילו ר"ש דקאמר ב"ד וצבור מייתי מודה דתיבת מעיני קאי על בית דין בלבד וליכא מאן דפליג בהא וצל"ע: