באר שבע על הוריות ד:

בעי רב יוסף אין חרישה בשבת. לאו דוקא חרישה אלא ה"ה כל אב מלאכה אלא לפי שהחרישה היא אב מלאכה ראשונה ממנין ל"ט אבות מלאכות המנויים בפרק כלל גדול נקט חרישה:

אין חרישה בשבת. מהו כאן אין שייך למיפרך במאי טעו כדפריך בסמוך משום דדבר פשוט הוא דטעו בזה שנעלם מהם מה שלמדו חז"ל איסור ל"ט אבות מלאכות מדנסמכה פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה כל מלאכות שהיו במשכן הם קרויין מלאכות לענין שבת ומשום דלא מצינו בהדיא דחרישה קרויה מלאכה הלכך הורו אין חרישה בשבת:

ת"ש יש שבת בתורה כו'. בכל הנהו ת"ש דמייתי ידע המקשה דמצי לשנויי כדשנינן לעיל אבל מ"מ הקשה שרצה לידע אם יש לתרץ בענין אחר יותר מרווח וכה"ג ממש כתבו התוספות בפרק כירה גבי כופה עליה כלי וכן בפרק כל הכלים וכ"כ הרמב"ן בחידושיו בפרק לא יחפור ושיטה זו למדו מן הגמרא בפרק ד' דב"ק דפריך אי הכי לרבי אליעזר נמי הכי נמי סבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ובזה נסתלקה התימה שתמהו התוספות בפרק כל התדיר גבי ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח שכתבו וז"ל בכל הני ת"ש צריך טעם מאי קס"ד מאחר דכבר שני אטו שבת כו' וכן בפרק הזהב גבי תנן הורה רבי טרפון בלוד שכתבו וז"ל תימה מה הוסיף להקשות מסיפא ממה שהקשה כבר ברישא עד כאן:

לקיים מקצת ולבטל מקצת ר"ש פוטר פרש"י ר"ש פוטר והוא הדין לרבנן ולא פירש למה נקט ורבי שמעון אבל בסוף פרק הנחנקין פי' דלרבותא נקט ר"ש כלו' ואפילו מחנק ר"ש פוטר וכ"ש סקילה דמחייבי ליה רבנן בעוקר את הכל ועוד פירש שם הטעם דפטור משום דכתיב אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר דהיינו דבר שלם ולא חצי דבר וא"ת הא אשכחן במרובה ובפרק חזקת הבתים דאמרי רבנן דבר ואפילו חצי דבר ופליגי ארבי עקיבא דאמר דבר ולא חצי דבר. כבר תירצו זה התוספות דרבנן נמי מודו דדרשינן ולא חצי דבר והא דפליגי ארבי עקיבא היינו משום דחשבי ליה דבר שלם כדמוכח התם במרובה ובחזקת הבתים וצריך לחלק בדברים דיש מקומות דדריש כה"ג בפ' שור שנגח] ד' וה' כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ובפ' יש בכור חומש ולא חצי חומש ובמרובה אמרינן להפך חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ובפרק אותו ואת בנו פליגי ר"א ורבנן בשה ואפילו מקצת שה לענין כסוי בצבי ואפילו מקצת צבי ובפרק הבא על יבמתו בבתולה מקצת בתולים ובכתובות פרק אלמנה במקצת כסף ככל כסף ושלהי כסוי הדם דם ואפילו מקצת דם ובריש בכורות בכור ואפילו מקצת בכור:

ואמר להם טועין אתם פרש"י ואמר להם טועין אתם לא הוי הוראה מעליא ופטור דבעינן עד שיורו כולם כדאמר לעיל. לכאורה יש לתמוה טובא על פירושו חדא הלא אדרבה לעיל פריך המשנה מן זו על ר"י שאמר כן לעיל דבעינן עד שיורו כולן וקא מדייק הגמרא טעמא דאמר להן טועין אתם פטורים הא שתיק משתיק חייבין שמע מינה דלא בעינן שיורו כולן ואע"ג שדחה ותירץ כגון שהרכין בראשו מ"מ בתר דאיתותב רבי יונתן לא קיי"ל כההוא תירוצא אלא כמו שדייק המקשן הא שתק משתיק חייבין אע"ג דלא הרכין בראשו וכן פסק הרמב"ם בהדיא בפרק י"ג מהלכות שגגות במשנה שהבאתי לעיל אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ועוד קשה לי מה צריך למיתני נתין בשלמא גר וממזר צריכא דאי אשמועינן גר הוה אמינא דוקא גר פסול משום דלא בא מטפה כשרה אבל ממזר אימא לא ואי אשמועינן ממזר הוה אמינא דוקא ממזר פסול משום שאינו ראוי לבא בקהל אבל גר אימא לא צריכא אבל נתין דתרתי ריעותא אית ביה פשיטא דפסול והרמב"ם בפרק י"ג מהלכות שגגות לא הזכיר כלל נתין ואולי לא היה בספרו:

או זקן שלא ראוי לבנים כו'. פירש"י וקשיא לי מפני מה אינו ראוי להוראה והניח הדבר בקשיא ואני תמיה טובה היאך אשתמיטתיה מיניה מה שהוא בעצמו פירש בפרק אחד דיני ממונות שאביא בסמוך שהטעם הוא מפני שהדיין הדן דיני נפשות צריך להיות רחמני וזקן שלא ראוי לבנים אינו רחמני מאחר שלא הי' לו צער גדול בנים. ונ"ל שדקדק למינקט זקן ולא אמר בקצור או שלא ראוי לבנים כדי לאשמועינן מילתא אגב אורחא דאין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי זקנה כדאמר רבי יוחנן בסוף פ"ק דסנהדרין ופרק ו' דמנחות והא דתניא בפרק אחד דיני ממונות אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים כו' אלמא דאין מושיבין בסנהדרין זקן אע"פ שיש לו בנים נ"ל דהתם מיירי בזקן מופלג בשנים וכן משמע שם מדברי רש"י שפירש זקן ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני כו':

אחר זמן רב שגמרתי כל החבור הזה באתי לויניציא על מנת להדפיסו בא לידי שם בוויניציא ספר לחם משנה ומצאתי בהרבה מקומות שכוונתי ת"ל לדעתו בקושיות ודיוקים וזו אחת מהם ושמחתי מאד שכוונתי לדעת הגדולים והרב המחבר ספר הנ"ל הליץ בעד רש"י וז"ל ואולי דמשמעות זקן שאינו ראוי לבנים משמע דאף על פי שיש לו בנים כיון שאין ראוי עוד להוליד אינו ראוי להוראה לכך הוקשה לרש"י ז"ל דמה לנו שאין ראוי להוליד הא כיון שיש לו בנים סגי ואע"ג דהוא זקן ואין ממנין בסנהדרין זקן כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות היינו מופלג בזקנה מפני ששכח צער גידול בנים אבל זקן שאינו מופלג בזקנה כל כך לא ומתניתין דתלה הדבר כיון שאינו ראוי להוליד משמע דאף על פי שלא יהא מופלג בזקנה הרבה אינו ראוי להוראה מכיון שאינו ראוי להוליד לכך הוקשה לרש"י דאמאי אינו ראוי להוראה והניח רש"י הדבר בצ"ע זה נ"ל לתת טעם לרש"י ז"ל עכ"ל ודברי פי חכם חן:

לא היה מופלא של ב"ד שם נמי פטורים מפני כו'. נראה דהכי פירושו המקשה שואל מנלן מן הקרא ורב ששת משיב דלא אשכחן קרא למילף מיניה דין זה אלא מסברא ידעינן דין זה מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו כלומר ולא הוי שוגג ממש אלא קרוב למזיד. אבל קשה לי הלא לא פגע ולא נגע כלל טעם זה מפני שהי' להם ללמוד כו' על לא היה מופלא של ב"ד שם. ולי היה נראה לפרש הטעם שהם פטורים ואם לא היה מופלא של ב"ד שם מפני שלא היה ראוי להם שיעשו ע"פ אותה ההוראה כיון שהיה חסר מהם המופלא וכתיב אם מעיני העדה מי שהוא עשוי עינים לעדה והוא המופלא דמה"ט קאמר בירושלמי בשם רבי אין מעכב אלא מופלא של ב"ד בלבד ולא הוי שוגג ממש אלא קרוב למזיד אבל לא אוכל להולמו על לשון מפני שהיה להם ללמוד כו' ואולי ט"ס הוא וצ"ע ואכתי איכא למידק אמאי לא פריך מנלן על ואמר להם טועין אתם וי"ל משום דפשוט הוא כיון דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו:

אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך. קצת קשה מה עלה בדעתו להביא ראיה מפסוק זה דלא כמאן לא כרבנן בפ"ק דסנהדרין דילפי ליה מפסוק והקל מעליך ונשאו אתך אתך בדומין לך ולא כר' יהודה דיליף ליה מפסוק ונשאו אתך במשא העם אתך בדומין לך:

ואימא עמך לשכינה פרש"י ואימא עמך משום שכינה דלגופיה הוא דאתא כלומר שיהיו עומדין עמך ולא יכנסו לפני ולפנים במקום שכינה דסלקא דעתך אמינא הואיל דכתיב אספה לי דיכנסו במקום שכינה קמשמע לן עמך משום שכינה כלומר ברור צדיקים גמורים שאני רוצה להשרות שכינה עליהן עכ"ל. וקשה לי על פירושו דלאו רישיה סיפיה דמעיקרא פירש דלגופיה הוא דאתא כלו' שיהיו עומדין עמך כו' ולבסוף פי' ענין אחר לגמרי כלומר ברור צדיקים גמורים כו' ארכבי פירושו אתרי רכשי. מיהו אפשר ליישב דמה שפרש"י קמשמע לן עמך משום שכינה כלומר כי היכי דלא תימא מלת לי פירושו דיכנסו במקום שכינה קמ"ל עמך משום שכינה כלומר מלת לי פי' ברור צדיקים גמורים שיהיו לי בעבודתי ולא ימרו את פי. אך קצת קשה דהא רש"י פירש בפ"ק דסנהדרין בלשון ראשון כמו שפירש הכא ולא זכר כלל האי כלומר ברור צדיקים גמורים כו'. לכן נראה לי שיש טעות דלוג סופר בלשון רש"י ויש להגיה לשון אחר עמך משום שכינה כלומר ברור צדיקים גמורים כו'. שוב שמעתי איך שנמצא כתוב כן בהדיא בדפוס בומבירגי:

אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומין לך. בפרק עשרה יוחסין ובפרק אחד דיני ממונות מייתי נמי הך דרשה פרש"י שם מוהקל מעליך ונשאו אתך יליף ליה ולא מונשאו אתך במשא העם משום דא"כ הדרא הקושיא לדוכתה ואימא אתך משום שכינה דההוא בע' זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב לאפוקי והקל מעליך ונשאו אתך בסנהדראות קטנות שנתמנו בעצת יתרו כתיב ובהנהו ליכא משום שכינה וקשה לי לדעת רבי יהודה דיליף ליה אתך בדומין לך מונשאו אתך במשא העם ואימא אתך משום שכינה אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן שיהו כולם ראויים להוראה א"כ מנלן לומר אף עדה האמורה כאן עד שיהו כולם ראויין להוראה ובפרט שרבי יהודא עצמו פירש כן הפסוק והתיצבו שם עמך משום שכינה בפ"ק דסנהדרין א"כ דילמא גם פסוק זה משום שכינה וצ"ע:

הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל כו'. לאו דוקא כל הקהל אלא ה"ה רוב הקהל אלא משום דרובא ככולא דמי נקט כל:

שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורים הא שוגג דומיא דמזיד כו'. אין להקשות למה לא דייק לאידך גיסא מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה ושעירה הא מזיד דומיא דשוגג מביאין פר והם פטורין מלהביא כשבה ושעירה והיכי דמי שהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו בשומן כו'. וא"כ קשה מדיוקא דמציעתא אדיוקא דסיפא די"ל דכיון דהורו ב"ד מזידין הרי הם פטורים בכל האופנים: