באר שבע על הוריות ד.

הוו אמרי' ליה הכא בספק מבעוד יום כו'. אם אינו טעות סופר נראה שצריך להיות והוו אמרי' ליה דהכא בספק מבעוד יום כו' וה"פ דלעיל בסברת ר' אליעזר אמר ר' זירא אלא אפי' למ"ד ב"ד מביאין דלא מפרסמא מילתא אפ"ה אמרינן דאי הוה שאיל הוו אמרינן ליה ומה חייב אשם תלוי והכא בסברת סומכוס א"ר יוסי איפכא ממש אלא אפילו למ"ד צבור מביאין דמפרסמא מילתא והוו אמרינן ליה אי הוה שאיל שהביאו קרבן משום דטעו הואיל ולא שאל הוה אמינא דחייב אפ"ה פטור דהכא הוי כספק מבעוד יום ספק משחשיכה דאין אדם יכול לעמוד עליו ה"נ אמרינן אי שאיל לא אשכח אינש דמשיילי' ומשום הכי פטור:

אימא דבר כולא מילתא. משמע דומיא להא דתניא בסוף פרק הנחנקין ומייתי לה בסמוך המתנבא לעקור דבר מן התורה ו התורה חיוב לקיים מקצת ולבטל מקצת פטור ופרש"י הטעם דפטור דהתם כתיב דבר דהיינו דבר שלם ולא חצי דבר ואין להקשות למה לא ילפינן נביא שקר והוראת ב"ד מהדדי בג"ש דבר דבר כשם דיליף רב אשי דבר דבר מזקן ממרא משום דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו ואולי לא קבלו מרבם ג"ש זו:

אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר. בירושלמי דפרקין מייתי הך דרשה בשם רבי חזקיה ופריך וכתיב כן בתמיה ומשני רבי אמי בשם רבי יוחנן אמר גורעין לדרוש מתחלת הפרשה עד סופה פי' מתחלת התיבה עד סופה רבי חנינא אמר בשם רבי ירמיה אפילו באמצע תיבה ובגמ' דידן בפ' הזהב משמע דאין מוסיפין באמצע תיבה. ואין להקשות כאן כדמקשה הגמ' בפ' יש נוחלין סכינא חריפא דמפסקי לקראי משום דלא מקשה הכי אלא כשמחבר תיבה אחת מאותיות דבקראי אבל לגרוע מזה ולהוסיף בזה לא וגדולה מזו מצינו שגורעין המ"ם של מדם הפר ומוסיפין המ"ם על הפר כאלו אמר ולקח הדם מהפר כדאיתא ביומא:

מכל מצות ולא כל מצות. קשה בעיני דהא אשכחן שדין הוראת ב"ד אינו דומה לדין מעשה התלוי בקהל דאלו הוראת ב"ד לא הויא הוראה עד דאיכא כל הסנהדרין כדילפינן לעיל מקרא אם כל עדת ישראל ישגו ואלו גבי עשיית הקהל סגי ברוב א"כ היאך מצי למילף דין הוראת ב"ד שיהא בבטול מקצת וקיום מקצת מקרא ועשה אחת מכל מצות דלא קאי כלל אב"ד רק אקהל כדילפינן לעיל מהאי קרא הקהל ועשו דהוראת תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל דילמא דוקא המעשה דקהל יהא בבטול מקצת וקיום מקצת כיון דגלי קרא והבו דלא לוסיף עליה דהא דבר כולא מילתא משמע אליבא דכ"ע. וי"ל דאין זה דרשה גמורה אלא גלוי מילתא בעלמא הוא אבל עיקר הדרשה הוא מונעלם דבר כמפורש במשנה אלא שבא זה לגלות על זה ולכן אינו מדקדק בכך דכן נמי אינו מדקדק על הא דמשני מצות כתיב הניחא למ"ד יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא מאי איכא למימר כדרגיל לדקדק בשאר דוכתי טובא וכבר אשכחן דפליגי רב אסי וחייא בר רב בפ' ספק אכל חלב לענין מצות דכתיב גבי אשם תלוי רב אסי סבר יש אם למסורת מצות כתיב וחייא בר רב אמר יש אם למקרא מצות קרינן ותדע דאין זה דרשה גמורה דאם לא כן קשה לדעת רבי חזקיה הוה ליה להתנא לומר שנאמר ועשו אחת מכל מצות ולא כל מצות ולא ה"ל לומר שנאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף:

מה ממרא מן הדבר ולא כל דבר. קשה לי טובא דהא כתיב בספרי ריש פ' ראה וסרתם מן הדרך וגו' מכאן אמרו כל המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה והקשו המפרשים היאך פירשו סרתם מן הדרך סר מכל הדרך דהא משמעות מן בכל מקום מקצתו ולא כולו וכמו שדרשו להדיחך מן הדרך אפילו מקצת הדרך בסוף פרק הנחנקין ותירצו משום דלשון הסרה בכל מקום אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר א"כ היאך יכול רב אשי לפרש לא תסור מן הדבר מקצת דבר ולא כל הדבר דהא לשון הסרה בכל מקום אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר כמו שנתבאר ועוד דא"כ הוה ליה להפסוק לומר מעיקרא על עקר הנדון כי יפלא ממך מן הדבר כי שם היה מקומו לאורויי שלא יפלא ממנו אלא מן הדבר ולא כל דבר מאחר שהוא עקר הנדון וגם היה מוכרח לדרוש כן מאחר שהוא מיותר אבל כאן בפסוק לא תסור מן הדבר לא יצדק לדרוש כן כי מלבד שאין כאן מקומו כלל מאחר שאין כאן עיקר הנדון אלא שגם אפשר לומר שאינו מיותר כלל כי אורחיה דקרא לאשתעויי כדאמרי אינשי לא תסור מן הדבר אשר צוך פלוני וכה"ג אמרינן לקמן מעיני הקהל אורחיה דקרא הוא כדאמרי אינשי מעיני דפלני' כו' וכהנה רבות בגמ'. ונראה שבתוס' דמכילתין נזהר מזה דיליף ג"כ דבר דבר מזקן ממרא כמו רב אשי אבל זקן ממרא גופיה יליף ליה מקרא מן הדבר ולא כל דבר אלא מדכתיב בין דם לדם ולא כל דם בין דין לדין ולא כל דין כו' ולכל הדרשות בין לרב אשי בין להתוספתא קשה למאי הוצרכו לכל זה למילף זקן ממרא גופיה דאינו חייב אלא על מקצת דבר מדכתיב מן הדבר אי נמי מדכתיב בין דם לדם הלא יש למילף ליה מרישא דקרא כי יפלא ממך מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא והיינו בבטול מקצת וקיום מקצת ולכן האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור לפי שאין זה דבר מופלא דזיל קרי בי רב הוא ואין זה הוראה ואל תשיבני דמפקו מלת יפלא לדרשא אחרת כדדריש בפ' הנחנקין כי יפלא ממך דבר במופלא שבב"ד הכתוב מדבר כו' דאין בכך כלו' דמקרא אחד יוצא לכמה טעמים ויכולין לדרוש ממנו זה וזה כדאשכחן בהרבה מקומות וצ"ע היטב אבל אין להקשות אמאי לא מצינו כלל בפ' הנחנקין גבי הא דתנן האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור דמפיק ליה מהנך טעמי דרב אשי והתוספתא אלא רש"י פירש שם טעם מסברא דנפשיה משום דאין זה הוראה דזיל קרי בי רב הוא כי דברי תורה הם עניים במקומן ועשירים במקום אחר וכה"ג ממש מתרצי' התוס' בכריתות בפ' אמרו לו שנים גבי אלא דרפרם בדותא היא ובזה נסתלקה קושית התוספות בפרק האשה שנפלו בד"ה שותות והביא האיש כו' וז"ל ותימא דהתם עיקר מילתיה ולא פריך לה כלל עכ"ל:

אין ב"ד חייבין עד שיורו כו'. פירוש שמואל בא לחדש ולהוסיף על המשנה אע"פ שהורו בבטול מקצת וקיום מקצת אפ"ה אין חייבין עד שיורו כו' דאל"כ קשה מאי קמ"ל שמואל מתניתין אתא לאשמועינן וליכא למימר דלא בא שמואל אלא לפרש טעמא דמשנתנו למה אין חייבין אלא דוקא בביטול מקצת וקיום מקצת כמו שאפרש בסמוך:

אבל בדבר שהצדוקים מודין בו פטורים וכו'. אם הורו ב"ד בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ויש ספק אם דבר זה הוא דבר שהצדוקין מודים בו שהוא תורה שבכתב ופטורים או הוא דבר שאין הצדוקין מודים בו שהוא תורה שבעל פה ויהיו חייבים נראה לי שהן חייבים הואיל והלכה כרבי יוחנן דאמר בפרק הניזקין דרובה של תורה היא תורה שבעל פה ומעוטה בכתב א"כ אזלינן בתר רובא של תורה שהיא תורה שבעל פה שהרי אינו זה זיל קרי בי רב הוא הואיל ויש בו ספק ואפילו לחיובא ניזיל בתר רובא כדאשכחן בכמה דוכתי וזה הנפקותא לענין דינא במחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק הניזקין אם רובה של תורה היא תורה שבעל פה ומעוטה בכתב או להפך ומיהו איכא למידק היאך חולקין ר' יוחנן ורבי אלעזר בדבר שהוא מחלוקת במציאות שזה הוא דבר שיכולין לעמוד עליו אם רוב בכתב או לא ממה שנכתב ממנה במשנה וגמרא וספרא וספרי ותוספתא יתבאר שרובה הוא ע"פ. ונראה לי שרש"י הרגיש בקושיא זו ומפני כך הוכרח לפרש לסברת רבי אלעזר שאמר רובה בכתב שהוא מה שתלוי במדרש י"ג מדות כי כל זה נכלל בכלל תושב"כ לסברת רבי אלעזר ואינו נכלל בתושב"פ לסברת ר' אלעזר אלא מה שאין לו רמז כלל בתורה אלא למשה נאמרו בע"פ שהם הלכות שנאמרו למשה מסיני וסברת ר' יוחנן שאמר רובה ע"פ כי כל מה שנדרש ע"י י"ג מדות ושאר דברים שיש להם סמך בכתוב ונמסרו ע"פ בסיני כולם בכלל תושב"פ הם לדעת ר"י וא"כ אין מחלוקת תלוי במציאות אלא אם מה שנדרש על ידי י"ג מדות אם הוא תורה שבכתב או תורה שבעל פה כן נראה לי:

מאי טעמא זיל קרי בי רב הוא. תימא א"כ למאי איצטריך קרא ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף תיפוק ליה מהך סברא דזיל קרי בי רב הוא אלא על כרחך מדאיצטריך קרא אלמא דלא קים ליה לתנא הך סברא א"כ מנא ליה לשמואל דין זה לומר דלא מיבעיא שאינן חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו הלא פשטא דמתניתין משמע דחייבין אע"ג שעקרו לשומרת יום כנגד יום כל עקר ודכוותיה להוצאה והמשתחוה כדאמר הגמרא לקמן והא דפריך הגמרא בסמוך תנן יש נדה בתורה כו' ומשני דאמרי העראה כו' וכל הסוגיא אליבא דשמואל דוקא וכי תימא דשמואל דריש טעמא דקרא דקאמר ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף מטעם זיל קרי בי רב הוא שלש תשובות בדבר חדא דאם כן ה"ל לשמואל לקבוע דבריו על פסוק זה והכי ה"ל לומר מאי טעמא דמתני' דקתני שנא' ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף משום דכל הגוף זיל קרי בי רב הוא ומה לו לעשות דין בפני עצמו ולומר אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו כו'. ועוד דאם כן מאי פריך התנא דברייתא אימא דבר כולא מילתא משמע והלא הקושיא מעיקרא ליתא דהיכי תיסק אדעתין לומר איפכא דכי הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת יהו פטורים וכי הורו לעקור כל הגוף יהו חייבין דהא כל הגוף זיל קרי בי רב הוא יותר מדבר שאינו כל הגוף א"כ פשיטא דמסתבר טפי לאוקמי קרא בדבר שאינו כל הגוף ומאי איצטריכו עולא וחזקיה ורב אשי למילף ליה מקראי אלא על כרחך אי לאו קרא דגלי שתיבת דבר היינו פי' חצי דבר לא היינו מפרשי' דבר חצי דבר מכח הך סברא זיל קרי בי רב הוא מאחר דתיבת דבר כולא מילתא משמע כדפירשתי ולא עוקרין משמעות הקרא בשביל סברא א"כ יש לנו לומר מאי דגלי קרא גלי והבו דלא לוסיף עלה ומנא ליה לשמואל להוסיף מאי דלא גלי קרא ועוד דא"כ קשה הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לרבי יהודא דלא דריש טעמא דקרא מאי איכא למימר:

שוב מצאתי שהתוספות בשבועות בפרק שבועות שתים גבי אי בעית אימא קרא כו' הקשו כה"ג כמו שאני הקשיתי מעיקרא ותירצו וז"ל ותימא כיון דאיכא סברא למה לי קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות גבי הא דאמר רב הונא מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל התוספות:

תנן יש נדה בתורה אבל הכא כו'. ראיתי מי שפי' דהך קושיא קאי אמתניתין ולי נראה שטעות הוא בידו דב' תשובות בדבר חדא דא"כ לא הוה ליה למימר תנן משום דלא אשכחן בכולי גמ' דקאמר תנן כי פריך על תנן גופיה אלא דוקא כי פריך על תנא אחר או אמורא ועוד שהרי לקמן בעי הגמ' למיפשטא אין חרישה בשבת דאיקרי בטול מקצת וקיום מקצת מהך מתניתין אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור ואמאי הא עקריין דשומרת יום כנגד יום כל עיקר ואם איתא קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא כתיבא וספרה לה מלמד כו' אלא ע"כ דאמתניתין לא קשיא מידי משום דאמרינן כיון דקאמר מודו בנדה גופא כבטול מקצת וקיום מקצת דמי אע"ג דשומרת יום כנגד יום כתיבא בתורה ואע"ג דרב יוסף דחה ואמר שומרת יום דקאמרין כדשנין לא דחה מכח האי קושיא הא כתיבא וספרה לה כו' אלא דחה דליכא למיפשט מהכא ועוד דלא שבקינן מאי דבעי גמרא למפשט משום דיחוי דרב יוסף לכן נ"ל דלא פריך אלא דוקא על שמואל בלבד:

הא כתיבא וספרה לה מלמד כו'. נ"ל דהאי וספרה לה טעות סופרים הוא כי שומרת יום שסופרת אחד לאחד נפקא לן מקרא יהיה לה כדתניא בסוף פרק תינוקת מנין שסופרת אחד לאחד תלמוד לומר יהיה לה ופרש"י יהיה לה הוסיף לה הויה של שמור. אבל מקרא וספרה לה לא משתמע כלל הך ילפותא משום דאין כאן יתור דלגופה איצטריך דהיינו לזבה גדולה כדכתיב וספרה לה ז' ימים ואין זה אלא דוקא בזבה גדולה דהיינו שראתה דם בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שלשה ימים רצופים ואינו שייך כלל לומר שסופרת יום כנגד יום כי אם דוקא גבי זבה קטנה דהיינו שראתה דם בתוך י"א יום שבין נדה לנדה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה והיא הנקראת שומרת יום כנגד יום שהיא אינה סופרת אלא יום אחד טהור בלבד כנגד היום הטמא והרי היא מותרת לבעלה לערב לאפוקי זבה גדולה צריכה דוקא ספירת שבעה ימים נקיים ואח"כ היא מותרת לבעלה כדתנן בפ"ק דמגילה ובנדה בפרק בא סימן ובפרק תינוקת ואין לומר דלהכי מייתי הכא וספרה לה משום שהיא דרשא פשוטה יותר מאותו פסוק יהיה לה שלא נזכר ביה ספירה כלל דהא ליתא מאחר שהוא רוצה להוכיח דאפילו צדוקין מודים בו צריך להביא עקר דרשא כדי להביא ראיה מוכרחת שלא ליתן פתחון פה למינים לטעות בו לכן נ"ל שיש להגיה והא כתיב יהיה לה מלמד שסופרת אחת לאחת כו':

דאמרי העראה שריא גמר ביאה הוא דאסור. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו א"ר יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור עליה ופליג אדשמואל דאמר העראה זו נשיקת עטרה ומסתמא דפטור משום ביאה קאמר ר' יוחנן אבל משום לא תקרבו לגלות ערוה מיהא חייב דהא אפילו המחבק חייב וכל שכן המנשק באבר באותו מקום כמו שדרשו בספרא פרשת אחרי מות ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב כלו' לא יקרב לדברים המביאים לידי גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו ת"ל לא תקרבו לגלות ערוה כו' ואם כן נהי דהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל דפטור משום ביאה על נשיקת עטרה מכל מקום הואיל דאפילו לרבי יוחנן חייב על נשיקת עטרה משום לא תקרב כמו שנתבאר למה לא משני כאן עדיפא מינה דאמרי נשיקת עטרה שריא הכנסת עטרה הוא דאסור וכבר היה אפשר לדחות ולומר דפטור לגמרי קאמר רבי יוחנן והדרשא הזאת שבספרא שהבאתי אינה אלא אסמכתא כי אין שום חיוב מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה וכן נראה מאבות דרבי נתן שדרש כה"ג ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב והא ודאי דלא עלה על הדעת שיהא חייב מן התורה על דברים בטלים אלא שאין אנו צריכים לזה דאפילו את"ל דפטור משום ביאה קאמר ר' יוחנן אבל משום לא תקרבו מיהא חייב לא קשיא למה לא משני כאן דאמרי נשיקת עטרה שריא כו' משום דהא ודאי דעל נשיקת עטרה אינו חייב אלא מלקות בלבב לכל היותר כי אין חיוב כרת אלא דוקא בביאה ולא על קריבה שנא' ונכרתו הנפשות העושות העושו' הוא דנענשין כרת ואין נענשין כרת על הקריבה ותנן לקמן בפ"ב אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת כו' הלכך אי אפשר לשנויי כאן דאמרי נשיקת עטרה שריא כו' כן נראה לי:

הא כתיב משכבי אשה. מכאן הקשו התוספות בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות על רש"י שפירש כגון שטעו שלא כדרכה דלא מפורש חיובא בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שתי משכבות יש באשה ואין הצדוקין מודין בו ע"כ דהא כאן פריך הא כתיב משכבי אשה משמע דהצדוקין מודין בו ופירשו דהתם מיירי בהעראה דאמרי בכדרכה אפילו בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא ואע"ג דפריך הכא אהאי שנויא מכל מקום לפי המסקנא דהכא איתוקם האי שנויא שפיר. ואני שמעתי ולא אבין את דבריהם שהרי לפי המסקנא דהכא הדר מהאי שינויא מדאמר אלא לעולם כדרכה כו' אלמא דהצדוקין אינן מודים דהעראה אסור בשאר עריות אפילו כדרכה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בסוף פרק עשירי מהלכות סנהדרין. ולי נראה לפרש דהתם מיירי לענין רביעה דאמרי אשה הנרבעת לבהמה אינה מתחייבת אף שלא כדרכה כדרך שהית מתחייבת בבעילת אדם כדעת רב פפא בפרק ארבע מיתות אבל המסקנא דהתם לא הוי הכי אלא אשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אף שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם כן נראה לי:

ודאמרו העראה באשה דוה הוא דכתיבא. וכי תימא אין הכי נמי מנין להעראה מן התורה בשאר עריות דהא ליכא למימר נילף מנדה משום דאיכא למיפרך מה לנדה שכן מטמאה את בועלה כבר תרצו זה בפרק הבא על יבמתו דנפקא לן מהקישא דר' יונה כו' והצדוקים אינן מודין בהקישא דרבי יונה אבל קשה בעיני מאי שנא שומרת יום שסופרת אחד לאחד שמודין בו הצדוקין טפי מבהעראה דזבה ושומרת יום כנגד יום שהרי שומרת יום כנגד יום מה שסופרת אחד לאחד כתוב בהדיא בתורה דעיקר קרא כתיב בזבה גדולה אלא מקרא יהיה לה מרבינן שומרת יום כנגד יום כדפי' לעיל וגם עיקר קרא כל ימי זובה מיירי בזבה גדולה שהיא בלבד נקראת זבה סתם ואפילו הכי מודים בה הצדוקין מאחר שלענין איסור ביאה שתיהן שוות אם כן אמאי אינן מודים גם בהעראה דזבה ושומרת יום כנגד יום אע"ג דהעראה בנדה הוא דכתיבא מה בכך נילף מנדה שהרי ליכא למיפרך מה לנדה שכן מטמא את בועלה דהא זבה ושומרת יום כנגד יום ג"כ מטמא את בועלה כדתניא בספרא ומייתי לה בפ' התינוקת וכדתנן בפ"ק דמגילה ובהא ודאי אפילו הצדוקין מודין בו ועוד קשה לפי האי שינויא למה נקט דוקא אבל הבא בהעראה על שומרת יום כנגד יום פטור ולא נקט אבל הבא בהעראה על שאר עריות פטור ועוד לפי האי שינויא לא מתיישב שפיר הלשון אמרו יש נדה בתורה מאחר דלא מיירי אלא שהורו בהעראה שאסורה דוקא בנדה ולא בשאר עריות ועל זה אינו נופל יש נדה בתורה:

ואמאי הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם. קשה בעיני טובא דהא זה הפסוק כתוב בירמיה ואנן אמרי' בכולא גמרא דלא ילפינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור ועוד דהא אמרינן בשבת ריש פ' הזורק הוצאה גופא היכא כתיבא אר"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה כו' א"כ למה לא הביא פסוק זה מהתורה ואי משום דלא מצינו בהדיא לשון הוצאה בפסוק זה רק הבאה כדכתיב אל יעשו עוד מלאכה לתרומה הקדש ויכלא העם מהביא ויליף מיניה דהבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה והלא אכתי מצי להביא פסוק מהתורה אל יצא איש ממקומו דילפינן מיניה הוצאה כלומר אל יצא עם הכלי ללקוט המן ואין להקשות למה איצטריך תרי קראי על הוצאה דיש לומר חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית ומשום דהוצאת מלאכה גרועה היא דמה לי אם מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד או מרה"י לרשות הרבים איצטריך למילף הוצאת עני בפני עצמו והוצאת בעל הבית בפני עצמו כמו שפירשו התוספות ריש פ"ק דשבת. שוב מצאתי בתוספות סוף פ"ק דעירובין שכתבו שיש ספרים דגרסי הכא בשמעתין ואמאי והא הוצאה כתיבא אל יצא איש ממקומו וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ' י"ח מהלכות שגגות ואפשר לדחוק וליישב הגרסא שלפנינו דהא דקאמר הוצאה הא כתיבא לא תוציאו כו' אין ר"ל דעקר איסור הוצאה מהכא נפקא דהא אפילו קרא דויצו משה ויעבירו קול במחנה וגומר לא איצטריך על עיקר איסור הוצאה כמו שכתבו המפרשים בשם רבינו האי גאון ז"ל אההיא דריש פ' הזורק הוצאה גופא היכא כתיבא כו' וז"ל לא גרסינן היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא איסתפק להו אלא מנ"ל דהוי מלאכה ומהדרינן משום דכתיב אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא אלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה עכ"ל אלא לגלוי מילתא בעלמא מייתי ראיה מפסוק זה שבירמיה ומשום דבפסוק ויצו משה ויעבירו קול במחנה לא הוזכר לשון הוצאה כדאמרן ועקר קרא אל יצא איש ממקומו לא מיירי בהוצאת משא אלא ביציאת חוץ לתחום כדאמר רב אשי בסוף פ"ק דעירובין מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב לכן ניחא ליה טפי להביא ראיה מפסוק זה שבירמיה לגלוי מילתא בעלמא כיון דכתיב ביה בהדיא איסור הוצאת משוי ובפ"ק דבבא קמא אמרינן דגילוי מילתא בעלמא ילפינן מדברי קבלה כן נ"ל:

דאמרי הוצאה והכנסה הוא דאסירא כו'. נראה לי דמלת והכנסה טעות סופר הוא שהרי הכנסה לא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא ולא ידעינן לה אלא מסברא כדאיתא בהדיא בריש פרק הזורק אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי כו' ואין הצדוקין מודים בהכנסה מכח הך סברא כשם שאינן מודין במושיט וזורק מכח הך סברא מה לי על ידי עצמו מה לי ע"י זריקה דאי לאו הך סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה כמו שכתבו התוספות שם בריש פרק הזורק וכן הרמב"ם לא הזכיר אלא הוצאה בלבד הלכך יש למחות מלת והכנסה כן נראה לי:

אבל שלא כדרכה שריא. וכי תימא אין ה"נ כבר תירצו זה בפ' ד' מיתות ואמרו ג' השתחוואות האמורות בתורה בע"א למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לחלק והאי קרא לא תשתחוה לאל אחר דמייתי הכא מוקי הגמרא שם גבי העובד ע"א אחד העובד ואחד המזבח כו' שהוא אזהרה לשלא כדרכה ולא ידענא אמאי אין הצדוקין מודים בזה דהא חד השתחואה מן ג' השתחוואות בע"א ודאי מיותר לשלא כדרכה ומה שפרש"י שלא כדרכה כגון משתחוה לפעור או למרקוליס כלומר שאין השתחויה דרך עבודתו של פעור ומרקוליס לפי שאין עבודתן של פעור ושל מרקוליס אלא דרך בזיון ולא בדרך כבוד:

דאית בה פשוט ידים ורגלים פרש"י השתחואה בפשוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחוו לו אפים ארצה. קשה בעיני למה הביא ראיה מפסוק זה ושבק הפסוק הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה דילפי רבנן מיניה בפרק ידיעות הטומאה ובפ' הקורא את המגילה עומד ובסוף פ' אין עומדים דהשתחוואה הוא בפשוט ידים ורגלים ועוד קשה דהא אפשר לומר דדוקא במקום שלא נאמר אפים הוא בפשוט ידים ורגלים אבל במקום דכתיב בו אפים כמו ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה וכמו אפים ארץ ישתחוו לך וכהנה רבות משמע שהשתחוו באפים לבד ארצה בלא פשוט ידים ורגלים: