באר שבע על הוריות ג.

זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מעוטין כו' בזבחים בפ' המזבח מקדש ובנדה ריש פ' יוצא דופן מפרש דאתו אלו ג' מעוטין פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ופירשו שם התוספות וז"ל הרי אלו ג' מעוטין זאת והיא וה"א דהעולה תנינא דהעולה קמא דריש רבא בפרק תמיד נשחט העולה עולה ראשונה והא דקאמר פרט לשנשחטה בלילה בפרק המזבח מקדש מפרש טעמא אמאי מודה רבי יהודה בכל הנך פסולי אחריני דמכשיר בהו רבי שמעון כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמן טפי מהני ג' וקאמר לן בדם כשר שכן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר לכתחלה דנאכל לשני ימים ולילה אחד יוצא כשר שהרי יוצא כשר בבמה חוץ לזמנו שהרי מרצה בפיגולו וחוץ למקומו איתקוש לחוץ לזמנו קבלו פסולים וזרקו בהנך דחזו לעבודת צבור וא"ת נשחטה בלילה ויצא דמה נמי ליתכשרו דאין לילה ויוצא, פסול בבמה כדאמר בפרק פרת חטאת וכן קבלו פסולי' דלא מכשיר אלא בהנך דחזו לעבודת צבור אבל זר לא דהא כשר בבמה וכן חוץ למקומו מה צריך לטעמא לאיתקוש לחוץ לזמנו תיפוק ליה דכשר בבמה. מיהו רש"י פירש בהמזבח מקדש דיוצא דבשר דהיינו אימורי עולה ואימורי קדשים הוא דילפינן מבמה אבל הכשר דם דחמיר לא ילפינן מבמה אם לא נמצא לן הכשר בפנים אך קשה אמאי איצטריך למילף לן בדם מאימורים ואימורי' מלן דבשר ופשיט מינה באיזהו מקומן דגמרי בנין אב מבנין אב לילף חד בנין אב לן בדם מלן דבשר וכי תימא דלא בעי למילף דם מבשר שאינו קרב אלא ילפינן מאימורים הקרב ואימורי' מבשר משום דהוי בשר מבשר מכל מקום תימא דנילף לן דמה שנפסל בשקיעת החמה דאם עלו לא ירדו מאימורי' שלנו בלא מזבח בשקיעת החמה דלא מפסלי בשקיעת החמה דמצותה כל הלילה וכיון דלן דם בשקיעת החמה אע"ג דמפסל לא ירד מעתה גם לן בעמוד השחר לא ירד דאין חלוק ותדע דהא לן שתי לילות לא ירד אע"ג דאין כיוצא בו כשר ואפילו בבשר על כן י"ל דפסול דם לא ילפינן מאימורין שכשרים לכתחילה כל הלילה משום דאיכא תרתי חדא דהוי דם מבשר ועוד דהוי פסול מהכשרו בכך ולהכי נמי גבי דם לא ילפינן מבמה דאיכא נמי תרתי שנוי פנים מחוץ ופסול מהכשרו בכך אבל יוצא דבשר לא חמיר וילפינן מבמה דמים הניתנים למטה שנתנם למעלה או איפכא וכן הניתנים בפנים שנתנם בחוץ כיון דכל אחד כשר בחבירו לא תרד דדם מדם בפנים בעינן מהכשרו ומיהו תימה יצא דמה חוץ לקלעים אמאי תרד לרבי יהודה נילף יצא דם מאימורין שיצאו ואימורין שיצאו מבמה או מבשר שלמים שיצאו חוץ לקלעים דכשר וכיון דיצא חוץ לקלעים לא ירד הוא הדין אפילו חוץ לחומה דאין חלוק כדפרישית לעיל. וא"ת דבפרק חטאת העוף גבי זר שכן מטמאין בגדים בבית הבליעה פריך מאי שנא שמאל דהכשירו ביום הכפורים ולילה באברים ופדרי' זר נמי נילף מבמה דתניא מניין ליוצא שהוא כשר שהרי כשר בבמה ומאי פריך הא דוקא בשר ילפינן מבמה לההוא תנא ולא דם כדפרישית ותו בשמאל ולילה דהוא עבודת דם היכי יליף מהכשרו וי"ל דההיא סוגיא כרבי שמעון דמכשיר אפילו נשחטה בלילה ויצא דמה ואפילו דם יליף מהכשרו מבמה ומבשר ונשפך דמה לפי שכבר נעשית השחיטה בהכשר או גם הקבלה כמו שאפרש ותדע דההיא כרבי שמעון דבמשנה דהתם קאמר כל שפסולו בקדש אין מטמא בגדים בבית הבליעה וכל שאין פסולו בקדש מטמא ורבי שמעון נמי בשמעתין קאמר כל שפסולו בקדש אם עלו לא ירדו והכי פריך והתניא יוצא כשר שהרי כשר בבמה וכמו דיליף רבי יהודה אימורין מבמה ה"נ לילף לרבי שמעון פסול דם מבמה ומיהו לר"ת דגרס בפרק ב' דזבחים והתניא מלק בשמאל פסול ול"ג זרק בשמאל דלא מצינו משנה זו בשום מקום ומשני פליגי בברייתא ור"ש מכשיר ההיא דפרק חטאת העוף לא אתיא כרבי שמעון דלדידיה מלק בשמאל כשר אלא תנא אחד הוא וסבר ליה כר"ש ובמלק בשמאל לא ס"ל כוותיה:

דתנן רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו כו'. תימא אמאי לא מייתי רישא דהך משנה רבי יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים: ורב נחמן אמר שמואל זו דברי ר"א אבל חכמים כו'. תימה א"כ למה לא דחה רב נחמן למתני' בריש פרק האשה רבה דקתני ניסת על פי ב"ד פטורה מן הקרבן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כמו שדחה אותה זעירי מטעם אחר וקאמר ליתא למתני' מדתנן בי מדרשא וכו' ושמא י"ל דרב נחמן גופיה לא ס"ל לענין הלכה כשמואל:

דתניא הורו ועשו ר"מ פוטר כו'. וא"ת אמאי לא מייתי ברייתא דבפרק המצניע דקתני זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב כו' ומפרש הגמרא התם טעמא משום דלא דריש בעשותה אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד וי"ל משום דניחא ליה טפי להביא סברת ר"מ וחכמים מפורש ביחד לאפוקי בברייתא דבפרק המצניע לא נזכר בה סברת חכמים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב:

ובהא קמיפלגי מר סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור לפי זה הברייתא עדיין אני אומר וכו' לא מצית מוקמת לה כרבי מאיר אלא כחכמים וסבירא להו כרבי מאיר בחדא דאמר בית דין הוא דמייתי ולא צבור ופליגי עליה בחדא דרבי מאיר . סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור והם סברי חייב:

מר סבר בית דין משלים לרוב צבור כו'. פרש"י ר"מ פוטר צבור דהא קא מייתי ב"ד כדאמרינן לקמן וכו' וקשה לי על פירושו היאך אפשר לפרש כן הא דפטר ר"מ היינו לצבור שאין צריך כל יחיד ויחיד להביא כשבה או שעירים בפני עצמו מאחר שהב"ד מביאין עליהן פר דא"כ בעל כרחך צריך אתה לפרש בכה"ג ומר סבר אין ב"ד משלים לרוב צבור דהיינו וחכמים מחייבים לצבור כשבה או שעירה כל יחיד ויחיד בפני עצמו מאחר שאין ב"ד מביאין עליהן פר כיון דבלאו ב"ד אינו רוב וזה אי אפשר שהרי רב פפא גופיה אמר דכולי עלמא יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואי אפשר לומר דגרסינן אמר רב פפא דכ"ע יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב שהרי בהדיא אמרינן בפרק המצניע דרבי מאיר דריש בעשותה לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד. לכן לכאורה היה נ"ל לפרש בענין אחר הא דקאמר רב פפא דב"ד משלים לרוב צבור קא מיפלגי לא לענין חיוב ופטור דצבור בכשבה ושעירה קאמר דבהא לא פליגי כלל דצבור פטור משום דכ"ע סבירא להו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור אלא לענין חיוב ופטור דב"ד בפר קאמר דפליגי דהא ודאי מאן דאמר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מודה שאין ב"ד מביאין פר עד שעשו רוב הצבור משום דקהל כתיב כדאמרינן לקמן בפרקין והא דקאמר מר סבר ב"ד משלים לרוב צבור היינו חכמים דמחייבי לב"ד להביא פר ור"מ פוטר דס"ל אין ב"ד משלים לרוב צבור. אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות שגגות פסק כמ"ד אין ב"ד משלים לרוב צבור נראה שדבריו מעין לפרש"י אך הוא פסק כן אחר שפסק יחיד שעשה בהוראה ב"ד חייב וזה שלא כדברי רב פפא דאמר דכ"ע יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וצל"ע:

אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. פי' לאפוקי בעשיית פסח בטומאה אין הולכין אחר רוב יושבי א"י אלא אחר רוב העומדים בעזרה כדאיתא בפרק מי שהיה טמא והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק זה ובפרק כיצד צולין ר' אמי אמר בשם ר' שמעון בן לקיש להורייה הלכו אחר רוב יושבי ארץ ישראל לטומאה הלכו אחר רוב נכנסין לעזרה כו' ובהכי ניחא לי למה נקט רב אסי ובהוראה בוי"ו בראש התיבה ולא אמר בהוראה הלך כו':

שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל וכו'. וא"ת מאי משמע שהרי לא כתיבא ולא רמיזא כלל בפסוק הזה ענין שגגת הוראת ב"ד דנימא דאתא לאורויי דהני דוקא הוא דאיקרי קהל לענין הוראה. וי"ל דע"כ אין זה דרשא גמורה שהרי גבי הך מצוה גופא דהיינו חנוך בית המקדש דכתיב גביה האי קרא ויעש שלמה וגומר לא כתיב בה בתורה קהל כלל ואינה מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא וא"כ היכי מצי למילף בדדמי מהאי קרא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דיושבי חוצה לארץ לא מקרי קהל להיכא דמצריך קרא קהל ולכן אין צורך שיאמר הכתוב בפירוש דיושבי חוץ לארץ לא מקרי קהל לענין הוראה אלא די שיאמר דיושבי חו"ל לא איקרו קהל אהיכא דמצריך קרא קהל והשתא נחזי אנן בקרא היכא דמהדר אקהל ונוציא הנהו דחוצה לארץ וכיון דאשכחן בתורה גבי הוראה דבעי דלהוי קהל נתמעטו הנהו דח"ל משום דאשכחן בקרא אחרינא דלא איקרו קהל. ואין להקשות מאי איריא דקא מהדר בפרק עשרה יוחסין על כהנים לוים וישראלים דכל חד מנייהו איקרי קהל וגם אם גרים איקרו קהל או לא לענין אזהרת פסולי יוחסין נהדר גם כן דיושבי חוצה לארץ איקרו קהל כי היכי דלא נימא דכשם שיושבי חוצה לארץ לא איקרו קהל לענין הוראה הכי נמי לא איקרו קהל לענין אזהרה פסולי יוחסין כי פשוט הוא דלא ילפינן מהאי קרא הני הוא דאיקרו קהל אלא דוקא לענין מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא מדכתיב בקרא קהל גדול דמשמע דלענין היות הקהל גדול מיירי לאפוקי אזהרת פסולי יוחסין היא מצוה שאינה תלויה ברוב הקהל אלא היא מוטלת על כל איש ואיש בפני עצמו והקהל דמהדרינן לענין הוראה אין משמעותו כלל כמשמעות קהל דמהדרינן לענין יוחסין דאלו קהל דהכא גבי הוראה ר"ל שיהיו רבים כל כך שיהיו ראוים להקרא קהל לכמות כדכתיב בקרא קהל גדול דמשמע דלענין היות הקהל גדול מיירי ואינו תלוי כלום ביחס ובמעלה דהא אמרינן בסוף הפרק דשבט לוי לא איקרו קהל לענין הוראה דכתיב הנני מפרך והרביתיך וגומר ופרש"י שבטו של לוי והוא הדין לכהנים וכו' ואע"פ שהם היותר מיוחסים שבישראל ולכן לא מפקינן מהאי קרא הני הוא דאיקרי קהל כו' אלא לענין הוראה שהיא מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא כדאמרן אבל הקהל דמהדרינן לענין יוחסין הוא באיכות כלומר קהל שראוי להיות נקרא קהל ה' ביחס ובמעלה ומסברא בעלמא אמרינן דאי הוה כתב חד קהל הוה אמינא היינו החשוב ומיוחס יותר דהיינו כהנים וכן לוים כדפרש"י שם ולענין יחס מה הפרש יש בין יושבי חוצה לארץ ובין יושבי ארץ ישראל ומיהו אכתי קשה לי דילמא האי קרא אתא לאורויי דלא אקרו יושבי ח"ל קהל לענין עשיית פסח בטומאה שהיא ג"כ מצוה דכתיב בה בתורה קהל שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ותלויה ג"כ ברוב הקהל דוקא כמו הוראה ממש כדתנן בפרק כיצד צולין וכשם דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון לקמן לענין הוראה אם כל שבט ושבט קרוי קהל ואם שבט אחד גורר כל השבטים או לאו הכי נמי פליגי התם לענין טומאה א"כ למה אמרו בירושלמי שהבאתי לעיל להורייה הלכו אחר ישיבת ארץ ישראל לטומאה הלכו אחר רוב נכנסים לעזרה דילמא האי קרא אתא לאורויי הני הוא דאקרו קהל לענין עשיית פסח בטומאה וצריך לי עיון:

אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דלא חטאה כו'. נראה מדברי רש"י שיש כאן טעות דלוג סופר וצריך להגיה דאזל אף בתר ידיעה היכי דהוי ידיעה וחטאה בחיוב ידיעה דלא חטאה כו' וכן מצאתי בס"א:

מעוט בחלב שעל גבי הקיבה ומיעוט בחלב שעל גבי הדקין קשה בעיני טובא שהרי תניא בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אלו טרפות ואת כל החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה רבי עקיבא אומר להביא את החלב שעל הדקין ופרש"י חלב שעל הקיבה וכל שכן שעל הדקין ומוכרח הוא שהרי אם אותו שעל הקיבה שאין בו אלא שנים מסימני החלב שעל הקרב שהוא קרום ונקלף אמר שהכתוב ריבה אותו לאסור כ"ש אותו שעל הדקין שיש בו שלשה סימנים יחד שהוא קרום ונקלף וגם תותב ולר"ע דדריש רבויא דאת כל החלב לחלב שעל הדקין שיש בו ג' סימנים יחד שהוא תותב וגם קרום ונקלף ע"כ לומר דדוקא אותו שעל הדקין קאמר דאסור אבל אותו שעל הקיבה שאין בו אלא ב' סימנים מותר הרי קמן מבואר דלרבי ישמעאל שאוסר חלב שעל הקיבה מרבה מאותו קרא עצמו שמרבה ממנו חלב שע"ג הדקין דהיינו מריבוי כל החלב ולרבי עקיבא מותר חלב שעל גבי הקיבה אם כן איך אמר הכא ודאי כיון דבתרי קראי קאתו והא ליתא שהרי למאן דאוסר תרוייהו מחד קרא קאתי ומדברי רש"י נראה דלא גרסינן מעוט בחלב שעל גבי הקיבה אלא הכי גרסינן מעוט בחלב המכסה את הקרב ומעוט בחלב שעל גבי הדקין והשתא לא קשה מידי דכיון דבתרי תיבות קאתו אע"ג דבחד קרא הוא אפילו הכי בתרי קראי קאתי קרינן בהו. ומיהו יש ליישב גם הגרסא שלפנינו דאיכא למימר כדפירש הראב"ד בת"כ דרבי ישמעאל דריש ואת כל החלב לתרי רבויי חד לאתויי חלב שעל גבי הדקין וחד לאתויי חלב שעל גבי הקיבה ותדע דאם לא כן קשה מאי טעמא דרבי ישמעאל דלא בעי תותב כיון דמחלב המכסה את הקרב יליף מאי טעמא לא בעי כל שלשה סימנין דאית ביה אלא על כרחך צריך לומר דרבי ישמעאל ארבויי דקרא קא סמיך דדריש ואת כל החלב לתרי רבויי חד לאתויי חלב שעל גבי הדקין וחד לאתויי חלב שע"ג הקיבה ור' עקיבא לא דריש ואת כל החלב אלא בחד רבויא ולאתויי חלב שעל גבי הדקין ואע"ג דרבי עקיבא בעלמא דריש כל אתין לרבות הכא לא מרבה אלא דומיא דפרט דהיינו תותב קרום ונקלף ור"י סבר מרבינן נמי הך דדמי לפרט בשני סימנים אי נמי דהני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו והטל פרט ביניהם ודונן בכלל ופרט וכלל ורבי עקיבא סבירא ליה כל דדמי ליה בג' סימנין מרבינן מכללי ואי לא דמי ליה בג' סימנין לא מרבינן ורבי ישמעאל סבר מרבינן מכללי אע"ג דלא דמי לפרט אלא בשני סימנים וקמיפלגי בפלוגתא דהני תנאי דפליגי בעירובין ריש פרק בכל מערבין בענין ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו'. והשתא שפיר קאמר כיון דמתרי קראי קאתי דחלב שעל גבי הקיבה אתי מרבוי ואת וחלב שעל גבי הדקין אתי מרבוי כל אכן יותר נכון בעיני גירסת רש"י וכן יש להגיה מעוט בחלב המכסה את הקרב ומעוט בחלב שעל גבי דקין והכי איתא לקמן בפרק ב' אך תמיה אני טובא על פרש"י דלקמן בפרק ב' שפירש ואת החלב וי"ו יתירא להביא חלב שע"ג הדקין ואיני רואה גילוי לזה כלל לא בקרא ולא בתורת כהנים ולא בגמרא אלא מרבוי כל החלב מרבינן חלב שעל הדקין וכן משמע בהדיא מדברי רש"י עצמו בפרק אלו טרפות וצ"ע היטב:

כיון דאיסורן שוה לאו דוקא שוה ממש שהרי משנה שלמה שנינו בסוף פרק כל הבשר חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב כו' אלא הכי פירושו דשניהם אסורים באכילה דוקא אבל אי אפשר לפרש דאיסורן שוה דאידי ואידי בלאו וכרת מדקאמר בסמוך הכא ודאי אין איסורן שוה כו' או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא משמע בהדיא דאיסורן שוה דקאמר לאו פירושו דעונש שניהם שוים. (הגה"ה או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו. ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות שגגות דמצטרפין ותמה עליו הכסף משנה כיון דספיקא הוא דבעיא דלא איפשיטא היא הוה ליה לפסוק דבין ב"ד בין הם פטורים מן הקרבן ומסיק וכתב וז"ל וכבר השיגו הראב"ד ועל כרחך לומר שנוסחא אחרת היתה לרבינו או שנדחוק לומר שיתנו ויאמרו אם אנו פטורים הרי זה נדבה וצ"ע עכ"ל). וכיוצא בזה ממש כתב הכסף משנה בפרק י"ד לחד שנויא גבי בעיא דרב יוסף דלקמן אין חרישה בשבת שפסק הרמב"ם גם כן לחומרא דחייבין אע"ג שהיא בעיא דלא אפשיטא ע"ש ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שיתנו ויאמרו אם אנו פטורים הרי זה נדבה שהרי קרבן זה שהם מביאין הוא חטאת על כל פנים וחטאת אינה באה בנדבה כדתנן בפרק השוחט וכמו שפסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות ע"ש וא"כ אי אפשר להתנות עליו אם אנו פטורים הרי זה נדבה כדפרש"י בהדיא בפרק האיש מקדש גבי לחטאת סלקא דעתך וז"ל חטאת סלקא דעתך דילמא לאו חטאת הוא והיכי קריבה ותנאה נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה עכ"ל. וכן פרש"י בהדיא בפ"ק דכריתות גבי המפלת ואינו ידוע מה הפילה מביאה קרבן שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת על של עולה מתנה ואומרת אם מין חובה ילדתי תהא לחובתי ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצוי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומתייא בספק דחטאת העוף באה על הספק כדילפינן במסכת נזיר כו' וכן פירש"י בהדיא בנדה בפ' תינוקת גבי השני מה תהא עליו כו' וז"ל ואיני יכול להתנות בנדבה שאין חטאת באה נדבה כו' וטעות זה נפל בפיו ג"כ לענין קרבן אשם גבי מה שפסק הרמב"ם בסוף פי"א מהלכות שבועות ומביא קרבן אשם אף על גב שהיא בעיא דלא אפשיטא וכתב שם שיש לתמוה על הרמב"ם הואיל שהיא בעיא דלא אפשיטא ה"ל לפסוק דפטור ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דאם כן לא הוה ליה להרמב"ם למישתק עכ"ל. והרי מבואר במשנה בסוף פרק השוחט שאין אשם בא בנדבה וממילא אי אפשר להתנות עליו. ואי אפשר לחלק ולומר דלא אמרו אין חטאת באה נדבה אלא דוקא כשהוא קורא לו שם חטאת ומקריבו לשם חטאת נדבה אבל אם הוא מתנה ואומר אם אין אני חייב חטאת אז יהא קרבן נדבה סתם שפיר דמי כיון שאינו מקריב לשם חטאת נדבה ולא יזכר ולא יפקד עליו שם חטאת כלל ודכוותי' הא דאמרו אין אשם באה נדבה ובכה"ג מיירי הכסף משנה בכל הנהו מקומות הנזכרים דהא ליתא דאם כן מאי דוחקיה דגמ' בפרק האיש מקדש לתרץ על קושי' ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה אמאי לא משני דמייתי נמי אשם ומתנה וכבר הרגיש רש"י בקושיא זו ותירצה וז"ל ודילמא אשם הוא וליכא למימר דמייתי נמי אשם דאין אשם בא נדבה כו' ואם איתא לא תירץ רש"י כלום דנהי דאין אשם בא נדבה מה בכך הלא אותה תקנה שאתה רוצה לומר בישוב הכסף משנה בכל הנהו מקומות הנזכרים יכול אתה נמי לומר כאן דשפיר יכול להביא נמי אשם ולהתנות על דרך הנזכר בישוב הכסף משנה שהבאתי ולומר אם זו אשם תהא זו אשם תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה קרבן נדבה סתם לא לאשם נדבה כלל כמו שכתב הכסף משנה בפי"א מהלכות שבועות שהבאתי. וכן קשה לפי זה החילוק הנזכר מאי פריך הגמרא שם בפרק הנזכר לחטאת ס"ד ופרש"י לחטאת ס"ד דילמא לאו חטאת היא והיכי קריבה ותנאה נמי ליכא דאין חטאת קריבה בנדבה עכ"ל הלא אע"ג דאין חטאת קריבה בנדבה אפ"ה שפיר איכא תנאה על דרך הנזכר בישוב הכסף משנה שהבאתי שיאמר אם אין זו חטאת אז תהא זו קרבן נדבה סתם לא לחטאת נדבה כלל כמו שכתב הכסף משנה בפי"ג וי"ד וט"ו מהלכות שגגות שהבאתי אלא ודאי שאין שום תנאי מועיל בשום פנים ולכן סתם וכתב רש"י ותנאה נמי ליכא כו' וכן משמע בהדיא מדבריו בפ"ק דכריתות שהבאתי מדלא אשכח שום תקנה באשה המפלת ואינו יודע מה הפילה שמביאה תור לחטאת אלא מהטעם דחטאת העוף באה על הספק כו' משמע דחטאת בהמה לא היתה מביאה בשום פנים ש"מ שאין שום תנאי מועיל להביא חטאת בהמה על הספק כן נראה לי. שוב יגעתי ומצאתי און לי בדברי הרמב"ם גופיה בפרק עשירי דהלכות נזיר דוק ותשכח. והנה טרם החלי ליישב דעת הרמב"ם נקדים קושיא אחרת על הרמב"ם והיא יותר חזקה מקושיית הכסף משנה דלעיל על הרמב"ם והיא זאת. מה ראה הרמב"ם לפסוק גבי בעיא זו דמצטרפין וגבי בעיא אחרת דבסמוך הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מעוט הקהל ומת אותו הבית דין ועמד בית דין אחר וחזרו והורו ועשו מעוט אחר כו' פסק דאין מצטרפין מאי שנא דהא שניהם בעיות דלא אפשיטו הן. ונראה לי דהרמב"ם סבירא ליה כיון דלא מצינן למפשט שיצטרפו להביא כל שבט פר אם כן אוקמינן להו אחזקתייהו דמייתי כל חד חטאת כדיניה ולכן בבעיא קמייתא אף על גב דסלקא בתיקו פסק דמצטרפין דכיון דבעי להא בעיא באם תימצי לומר שחלב ודם מצטרפין וכבר ידוע שיטתו שהיא כדרך הגאונים דסבירא ליה שכל אם תימצי לומר פשיטותא הוא אם כן בהאי נמי מצטרפין דומי' דהני מעוטי אחריני דחלב ודם דמצטרפין ואף על גב דמעוט בחלב ומעוט בע"א אין איסורן וקרבנן שוה אפילו הכי מוטב שיצטרפו ויביאו פר כל שבט משיביאו כל אחד קרבן חטאת דאיכא חשש טפי בהבאת חולין לעזרה כשיביאו כל אחד חטאת ממה שיביאו כל השבטים שנים עשר פרים לאפוקי בעיא שניה לא בעי לה באם תמצי לומר לכן פסק דאין מצטרפין. שוב מצאתי בקרית ספר שפירש ממש כמו שפרשתי וכתב עוד שאפשר לפרש דברי הראב"ד שכתב דלא בית דין מייתי ולא צבור מייתי בשני דרכים או שר"ל לא בית דין מייתי פר לכל שבט ולא ציבור כל אחד מן החוטאים כשבה או שעירה משום חשש הבאת חולין לעזרה או שר"ל לא בית דין מייתי אליבא דרבי מאיר ולא צבור מייתי אליבא דר' יהודה כלומר דלא מצטרפי אלא מוקמינן אחזקתייהו דמייתי כל אחד חטאת כדיניה: