באר שבע על הוריות ב:

תרתי למה לי כו' רבים מן המעיינים השתבשו שיבוש גדול בהבנת קושיא זו ותירוצה וחשבו מדלא הזכיר בפסקא וידע אחד מהן שטעו בהדי' או תלמיד וראוי להוראה הא דפריך הגמרא תרתי למה לי קאי על תלמיד וראוי להוראה בלחוד והכי פריך למה ליה למיתני תרתי דהיינו תלמיד וראוי להוראה הלא אייתר חד מנייהו ולא הוה ליה למיתני אלא או תלמיד גרידא או ראוי להוראה גרידא ומשני איצטריך דהוה אמינא תלמיד דגמיר וסביר דוקא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה וכבר מצאתי כתוב כן בהדיא בשני ספרים הנדפסים מקרוב והוא שבוש גדול דנהי שבכלל ראוי להוראה יש תלמיד דבכלל מאתים יש מנה אבל בכלל תלמיד לא יש ראוי להוראה דסתם תלמיד שבכולי גמרא היינו שאינו ראוי להוראה כמו תלמיד שהורה לעשות פטור כו' וכמו תלמיד שאמר יש לי ללמד זכות עליו כו' וכהנה רבות בגמרא ולהכי פריך הגמרא בסמוך תלמיד וראוי להוראה כגון מאן כמו שאפרש שם א"כ מאי פריך הגמרא תרתי למה לי הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי י"ל דאי תנא תלמיד גרידא סד"א אע"פ שאינו ראוי להוראה להכי איצטריך למיתני ראוי להוראה לאשמועינן שאינו חייב אלא דוקא אם הוא ראוי להוראה שהרי על כל פנים אפילו לפי המסקנא דקאמר רבא תנא משנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר צריך אתה לומר בהכרח דוקא גמיר או סביר אבל דלא גמיר ולא סביר אינו חייב מדקתני המשנה ידע אחד מהם שטעה או תלמיד וראוי להוראה כו' משמע דוקא כי הני אבל אחריני לא וטעמא רבה איכא במילתא כמו שכתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות שגגות וז"ל בד"א כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומנטרף לכלל השוגגים על פיהם כו' וא"כ השתא נמי נוכל לומר ראוי להוראה אין אבל אינו ראוי להוראה לא ואפילו אי תימא דלא פריך אלא דוקא תלמיד למה לי הלא בכלל ראוי להוראה יש תלמיד א"כ ליתני ראוי להוראה גרידא אכתי קשה טובא חדא דא"כ לא הוה ליה לומר תרתי למה לי כיון שאין הקושיא נופלת על תרוייהו אלא דוקא על תלמיד גרידא ועוד דא"כ גם הקושיא מעיקרא ליתא כי מה יתן ומה יוסיף אם לא הוה תנא תלמיד אלא ראוי להוראה גרידא הלא אין ראוי להוראה בלא תלמיד ועוד קשה שהרי בודאי לא עלה ולא יעלה על דעת דאלו הוה תנא תלמיד גרידא דהוה אמינא הני מילי גמיר וסביר דוקא להכי איצטריך למתני גם וראוי להוראה משנה יתירה דאפילו גמיר ולא סבור דזה אי אפשר משום דהוה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מטעם שפירשנו לעיל דסתם תלמיד היינו שאינו גמיר וסביר אלא או גמיר או סביר ותדע שהרי בפ"ק דסנהדרין אמרין בהדיא דאפילו מי שהוא נקרא מומחה לרבים ודן דיני ממונות ביחידי אינו אלא גמיר וסביר מכלל דסתם תלמיד לאו גמיר וסביר ועוד שהרי בפרק האיש מקדש אמרינן בהדיא האומר על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה ואע"ג דאי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי קולא דלא בעיא גט וכיון שכן בע"כ צריך אתה לפרש הא דקאמר רבא אי מההיא הוה אמינא הני מילי גמיר וסביר היינו אלו הוה תנא ראוי להוראה גרידא להכי איצטריך למתני גם תלמיד משנה יתירה דאפילו גמיר ולא סביר א"כ קשה כיון דמשנה יתירה היינו תלמיד למה אמר רבא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה כו' מה לו להזכיר עכשיו ראוי להוראה הכי הל"ל תנא תלמיד ממשנה יתירה כו'. ועוד מאי משני ממשנה יתירה אפילו גמיר ולא סביר כו' א"כ לשתוק לגמרי מן וראוי להוראה דהא אין לומר דאי לא הוה תנא רק תלמיד גרידא הוה אמינא גמיר וסביר דוקא כיון דליכא משנה יתירה דזה ודאי לא עלה ולא יעלה על דעת שום אדם כדפירשנו וכן אין לומר דאי לא הוה תני רק תלמיד גרידא סד"א אפילו אי לא גמיר ולא סביר ובאמת אינו חייב אלא דוקא אם הוא גמיר או סביר להכו איצטריך למיתני גם ראוי להוראה דהא ודאי ליתא דזה לא נקרא תלמיד אלא עם הארץ והא ודאי שאי אפשר לומר דלא פריך תרתי למה לי כלומר למה בעינן תרתי תלמיד וגם שיהא ראוי להוראה למה לא סני בתלמיד גרידא אע"ג שאינו ראוי להוראה דא"כ לא נופל עליו כלל תשובת רבא אצטריך כו' לכן נ"ל לפרש הא דפריך הגמ' תרתי למה לי היינו וידע אחד מהם שטעו או תלמיד וראוי להוראה דכיון דתנא וידע אחד מהם שטעה הא תו ל"ל מהיכא תיסק אדעתין שיהא ראוי להוראה גרוע מאחד בכ"ד ותי' רבא דאיצטריך למיתני לאשמועינן גמיר אע"ג דלא סביר ואביי הבין דלרבא ממשמעות הלשון תלמיד וראוי להוראה נפקא ליה גמיר ולא סביר ומשום הכי הקשה לו דראוי להוראה גמיר וסביר משמע והשיב לו רבא דלאו ממשמעות קאמינא אלא הכי קאמינא מעיקרא אי מההיא כלומר אי לא הוה תנא אלא וידע אחד מהם שטעה בלחוד כסברת המקשן ה"א הני מילי גמיר וסביר להכי איצטריך למתני משנה יתירה דהיינו כל בבא זו תלמיד ראוי להוראה לאשמועינן אפילו גמיר ולא סביר כו' והיינו דקאמר תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה כלומר מיתורא שמעינן ליה ולא ממשמעות כי גם אני מודה דתלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר משמע והא דלא אמר רבא תנא תלמיד וראוי להוראה ממשנה יתירה כו' משום שלא הוצרך להזכיר תלמיד מפני דאביי לא פריך ליה לרבא אלא מן ראוי להוראה בלחוד וכן משמע מדקדוק לשון רש"י למי שמתבונן בו היטב שפי' תנא משנה יתירה כו' ולעולם תלמיד ראוי להוראה גמיר וסביר הוא מדהזכיר בלשונו תלמיד משמע דתלמיד וראוי להוראה הכל אחד ומשנה יתירה היינו כל בבא זו או תלמיד וראוי להוראה כן נראה לי. אחר זמן רב שכתבתי זה באתי לווינצייה ודברתי עם המחבר עצמו אחד משני ספרים מחק הנזכר והודה לדברי שטעה:

ראוי להוראה כו' כגון מאן. לכאורה נראה מדלא הזכיר בפסקא תלמיד בהדי ראוי להוראה דפריך כגון מאן על ראוי להוראה בלחוד כלומר כגון מאן ראוי להוראה ואי אפשר לומר כן דאם כן קשה טובא תדא למאי הלכתא פריך כגון מאן ראוי להוראה כיון שכבר מסיק לעיל דתנא ראוי להוראה משנה יתירה לאשמועינן אפילו גמיר ולא סביר כו'. ועוד מאי משני רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא דמשמע אבל מי שאינו חכם בתורה כמותן אינו ראוי להוראה והא ודאי ליתא שהרי לא היה בימיהם כמותם בתורה כדאמר בן עזאי עצמו כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ותנן משמת שמעון בן עזאי בטלו השקדנים לכן צריך לפרש דהכי פריך כגון מאן כלומר כגון מאן נקרא תלמיד אע"ג שהוא ראוי להוראה מפני דמי שהוא ראוי להוראה לא נקרא תלמיד ומי שהוא תלמיד לא נקרא ראוי להוראה והשיב רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהיו ראויין להוראה שלא היה בימיהם כמותם בתורה ואפילו הכי היו נקראין תלמידים מפני שהיו בחורים ולא באו לכלל סמיכות שמתו בעודם בחורים:

כה"ג מזיד הוא תימה רבתי אדפריך על רבא הוה ליה למיפרך על המשנה גופא דקתני וידע אחד מהן שטעו הא מזיד הוא ועוד קשה מאי איצטריך רבא להשיב לו וליטעמיך הא דתניא בעשותה כו' למה לא השיב לו עדיפא מיניה וליטעמיך המשנה גופא דקתני וידע אחד מהן שטעו הא מזיד הוא אלא מאי אית לך למימר דקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים כו' ושמא י"ל דאביי שפיר ידע דהמשנה גופא דקתני וידע אחד מהם שטעו איירי שהוא שוגג דקא טעי במצוה לשמוע כו' אלא שלא היה מסתבר לאביי לפרש ראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי וקטעי במצוה שמוע דהא לא היה בימיו כמותו בתורה כדאמר הוא בעצמו כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ואיך יטעה הוא במצוה לשמוע כו' דהא תניא יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שתשמע להם תלמיד לומר ללכת ימין ושמאל עד שאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל אלא ודאי אין זה שמעון בן עזאי והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין והשיב לו רבא דבעל כרחך צריך אתה לפרש כן אע"ג שנראה להיות דוחק גדול לומר דשמעון בן עזאי יטעה במצוה לשמוע כו' משום דתניא בהדיא בברייתא וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי. ואין להקשות דהא תניא בספרי פרשת שופטים לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל אפילו מראין בעיניך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל שמע להם אם כן משמע שמצוה לשמוע דברי חכמים אפילו אם ידע דקטעו ואמרו על שמאל שהיא ימין ולא כהברייתא שהבאתי לעיל דקתני יכול אם יאמרו כו' די"ל דהא דאמרו בספרי אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין הכי פירושו אפילו תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו בדין ואמרו על שמאל שהיא ימין אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו בדין וכן דייק הלשון אפילו מראים בעיניך כו'. והא דקתני בברייתא שהבאתי לעיל יכול אם יאמרו לך כו' היינו שידע בודאי שטעו בדין להתיר את האסור כן נ"ל. (הגה"ה לאתויי מבעט בהוראה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פירש כדפרש"י שאם היה רגיל להיות מבעט בהוראה כו'. אבל בחיבורו בפי"ג מה' שגגות נראה מדבריו שהוא מפ' מבעט בהוראה היינו שאומר שלא היה הוא צריך להוראתם בזה שכבר היה הוא יודע שמותר. ע"כ הגה"ה):

אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב לאו דוקא יחיד אלא הוא הדין מעוט הקהל כדאיתא בסמוך אלא הואיל ונקט רבי יהודה בדבריו יחיד נקט נמי בדברי חכמים יחיד וכתב באגודה שיש להסתפק אי ב"ד גופייהו חייבים להביא כשבה או שעירה נהי דפר אינן מביאין אלא א"כ עשו רוב הצבור מכל מקום קרבן יחיד לייתו ע"כ. ואני אומר אלו עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שגגות ובהקדמה דמכילתין לא היה מסתפק לפי שהוא כתב בהדיא שהב"ד פטורים לגמרי מן הקרבן:

הרי אלו מעוטים העושה מפי עצמו חייב בירושלמי פריך הא אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות היכי אמר הכא הרי אלו ג' מעוטים דממעטין אותן ומשני הני מילי היכא דליכא אלא תרי מעוטין אבל הכא דאיכא ג' מעוטין בזה אחר זה בחד קרא כולהו אתו למעט ע"כ ונ"ל דמה"ט דקדק לומר הרי אלו מעוטין ולא נקט כולהו אתו למעט אלא ר"ל אע"ג דקי"ל אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אפ"ה הרי אלו מעוטין הם ולא דריש הכא אלא המיעוט האחרון והוא בעשותה תחטא ושביק לשני מיעוטים הראשונים משום שאין כאן מקומו ובהאי תירוצא דירושלמי שהבאתי מתיישב שפיר הא דדריש בתורת כהנים ריש פרשת ויקרא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן כולהו למעט ומייתי לה בתמורה בפרק כל האסורים. ונראה לי הטעם דכיון דליכא למימר על מיעוט השלישי מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא רבוי דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט הילכך אין אנו אומרים גם על ב' מיעוטים קמאי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא כולהו אתו למעט. אבל קשה לי שהרי בפ"ק דסנהדרין אמרינן הקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא ה' כהנים וה' ישראל קשיא שמע מינה בהדיא דאליבא דכ"ע בין לשמואל בין לרב הונא לא אמרינן היכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה כולהו אתו למעט אלא אדרבה כולהו אתו לרבות אליבא דשמואל ואפילו לרב הונא ב' מיעוטי קמאי אתו לרבות והא ודאי שאין לחלק בין ג' מיעוטין בזה אחר זה ובין עשרה מיעוטין בזה אחר זה. ועוד קשה לי אעיקרא דדינא היאך אמרינן בכל התורה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דא"כ לשתוק מנייהו לגמרי ומהיכא תיתי למעוטי דאיצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ומיהו בהא איכא למימר דשמא הוה ממעטיה מכח שום דרשה או קל וחומר או בנין אב להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט לרבות ושמא י"ל דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא דוקא היכא דלא אשכחן מה למעט במיעוט אבל אם אשכחן מה למעט אפילו מיעוטים רבים כלהו דרשינן למיעוט וצל"ע:

אמר רב פפא ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד בירושלמי דפרקין מייתי נמי הך ברייתא ומפרש לה רבי יוחנן הכי כדפריך רב פפא ולפי זה הברייתא דקתני אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מעוטים כו'. ועדיין אני אומר מעוט הקהל שחטאו כו' הכל אליבא דחד תנא הוא וכן משמע הלשון בת"כ דוק ותשכח:

מהדר ברישא על מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה ולבסוף מהדר על רובא כו'. קשה לי טובא חדא שהרי אין הכי נמי שהוא מהדר ברישא על מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה ולבסוף הוא מהדר על רובא דהכי איתא בתורת כהנים והביאה רש"י בעשותה יכול יחיד שעשה חייב שנים שלשה שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אפילו מרובין ועוד קשה דהשתא רוצה להוכיח דקים ליה לתנא דמעוט בהוראה חייבים מדקא מהדר על רובא ולא על מעוטא וכדפרש"י לקמן וז"ל אלא מדקמהדר על רובא ושביק מעוטא ש"מ כו' ולבסוף אמר להפך אלא לאו מדמהדר על מיעוט דמחייבין בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא כו' ונראה לי שאם אינו טעות סופר האי אלא לאו מדמהדר על מעוט דמחייבין כו' הכי פירושו לאו מכלל דמעוט בהוראה קיימא ליה דמחייבי בהוראה כלומר אי אמרת בשלמא דמעוט קהל בהוראה פשיטא ליה לתנא דמחייבי אתי שפיר דקאמר התנא עדיין אני אומר מעוט קהל כו'. דהשתא שפיר מהדר ברישא על מיעוטא דמחייבו בשגגת מעשה ולבסוף הוא מהדר על רובא כי הטעם שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה הא הן חייבים דקאמר התנא הוא טעם מספיק למה טפי פשוט ליה דקרא מעם הארץ אתא על מעוטא דמחייבו בשגגת מעשה מעל רובא וכדפרש"י אלא אי אמרת לא הן ולא ב"ד אם כן היאך יכול התנא לומר עדיין אני אומר מעוט קהל כו' מטעם שאין ב"ד מביאין על ידיהם פר הלא טעם זה כנגדו הוא דכיון שהם פטורים בהוראה היה מן הדין להיותן פטורים ג"כ בשגגת מעשה גרידתא א"כ למה טפי מסתבר לתנא מעוטא דמחייבי בשגגת מעשה גרידתא מן רובא הלא אדרבה לדידך טפי מסתבר לומר דקרא מעם הארץ אתא לרבויי רובא לחיובא בשגגת מעשה גרידתא מן מעוטא וממילא הא דיליף התנא ברישא דברייתא יכול שנים שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אפילו מרובין אינו מוכרח מדחזינן שהתנא אמר אח"כ ועדיין אני אומר מעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שאין ב"ד כו' משמע דלא נפקא ליה לתנא דמחייבו מיעוטא בשגגת מעשה גרידתא מקרא מעם הארץ אלא מטעם זה הואיל שאין ב"ד מביאין כו' ולדידך דלא מצי התנא לומר כלל טעם זה שאין ב"ד מביאין כו' כדאמרן ממילא בנפול היסוד טפל כל הבית ארצה והיינו דפרש"י אלא לדידך דאמרת לא הן ולא ב"ד דאכתי לא נפקא לך דמחייבי מעוטא בשגגת מעשה גרידתא כו' א"כ לדידך קשה ויהדר ברישא על מעוטא כו' ומה שפרש"י אלא מדקא מהדר על רובא ושביק מעוטא כלומר ושביק מעוטא בלי דקא מהדר ליתן הכרח לדבריו ברישא דברייתא דיליף יכול שנים שעשו פטורים ת"ל מעם הארץ אלא מטעם שאין ב"ד מביאין כו' כדקאמר אח"כ שמע מינה דמעוט בהוראה פשיטא ליה לתנא דחייבין והשתא טפי מהדר על המיעוט דמחייבין בשגגת מעשה מטעם דקאמר התנא אח"כ שאין ב"ד מביאים כו' ואין צריך הכרח אחר אלא זה כי טוב הוא והיינו דקאמר בגמרא אלא לאו מדמהדר על מעוט כו' כלומר מטעם שאין ב"ד מביאין כו' בלי הכרח וטעם אחר ש"מ מעוט בהוראה חייבין הן כו'. והשתא שפיר מיהדר עלוי' עם טעם זה שאין ב"ד מביאין כו'. אמנם לולא דמסתפינא מחבראי אמינא שטעות סופר הוא והגירסא הנכונה היא כך אלא לאו מדמהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה כו' וכן הסכים עמי הרב הגדול מהרא"י י"ץ המחבר ספר קרבן אהרן: