באר שבע על הוריות יא.

ונתמנה והשלימו ואח"כ נודע לו מוכרח לומר ואח"כ נודע לו אפילו לרבנן דאזלי בתר חטאה משום דאלו נודע לו קודם שנתמנה לא איצטריך מעם הארץ למעוטי דמהיכא תיתי דנצרף:

אכל חלב והפריש קרבן כו'. וא"ת דהא שמעינן ליה לרבי יוחנן בפ"ק דקידושין גבי בהמה של שני שותפין דס"ל דדחוי מעיקרא הוי דיחוי אם כן למה אמר אכל חלב והפריש קרבן דכי האי גוונא נראה ונדחה הוי והוה מצי לאשמועינן רבותא טפי דאפילו המיר הדת והפריש קרבן דהוי דיחוי ואע"ג דדיחוי מעיקרא הוא ורבותא הוא טפי בדיחוי מעיקרא כדמוכח בפרק לולב הגזול דאפילו מאן דאית ליה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מודה בנראה ונדחה דהוי דיחוי. כבר תירצו התוספות בפרק נגמר הדין דהא דנקט אכל חלב והפריש קרבן אורחא דמילתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד כיון דא"ר יוחנן כי האי גוונא אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וגבי נשתטה אי אפשר לומר אלא שהפריש קודם שנשתטה דאי משנשתטה שוטה שהפריש קרבן אין הקדשו הקדש נקט הכא נמי כה"ג ובפרק בתרא דכריתות כתבתי עוד תירוץ אחר עיין שם:

הואיל ונדחה ידחה. נראה לי דרבי יוחנן אזיל לטעמיה דאמר בפ"ק דזבחים ובפ"ק דקידושין ובפרק כיצד מערימין גבי בהמה של שני שותפין כו' בעלי חיים נדחין והוא הדין אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו ס"ל הואיל ונדחה ידחה אבל לרב דפליג עליה דרבי יוחנן ביומא פרק שני שעירי וסבר בעלי חיים אינן נדחין ויליף ליה מבעל מום עובר אע"ג דלא חזי השתא כי הדר מחזי שפיר דמי הכא נמי לא שנא וכיון דמומר זה חזר בו יביא קרבן וכיון שכן קשה לי כיון דרבא גופיה אמר שם דמתניתין דייקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי וברייתא דייקא כרבי יוחנן כו' בודאי סבר רבא לענין הלכה כוותיה דרב ואע"ג דמתניתין ריש פרק מי שהיה טמא דייקא כרבי יוחנן מ"מ י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא ותדע דבפ' קדשי קדשים אמרינן דר"ש ברבי ורבי ישמעאל בר רבי יוסי ס"ל כרב ועוד דבפרק התערובות אמרינן דסתם מתניתין דקינין כרב דאמר בעלי חיים אינן נדחין. ובהא מתורץ מה שמקשין התוספות בפרק שני שעירי למה אמר רבא ברייתא דייקא כרבי יוחנן הא איכא נמי מתניתין דריש פרק מי שהיה טמא דייקא כותיה לפי שהיה קים ליה לרבא דההיא כר"י דיחידאה הוא ולכן לא חש לה ואם כן היאך רצה הכא למפשט ליה לרבא מהא דאמר עולא א"ר יוחנן אכל חלב כו'. שוב מצאתי בפרק התערובות אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרציי כו' משמע דרבא פסק כר"י ב"ח נדחין ודוחק לומר דאליבא דמאן דאמר ב"ח נדחין אמרה וליה לא סבירא ליה ותו לא מידי:

מומר לאו בר אתויי קרבן הוא כו'. וא"ת הכא משמע אם אידחי גברא גרע מאידחי קרבן ובפ"ק דזבחים משמע איפכא גבי בעי רבי ירמיה אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזר בהן מהו מי הוי דיחוי או לא הוי דיחוי ומשני התם גברא אידחי קרבן לא אידחי הכא קרבן נמי אידחי ופרש"י התם גבי מומר גברא אידחי מקרבן כדילפינן מעם הארץ פרט למומר קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחה מישראל מן הכשרים אבל הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל. כבר תירצו שם התוספות דלא דמי דהתם לא אידחי קרבן מן החלב שאכל דעדיין הוא חייב קרבן ור"ת פי' שם איפכא דגבי הורו ב"ד לא הוי דיחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור אם לאו קרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב"ד הוה קרב ונמצא שלא היה דיחוי אלא ע"י טעותו אבל הכא גבי מומר אפילו קרבן נמי אידחי דכיון שהוא מומר פטור הוא לכולי עלמא:

מעם הארץ פרט למומר כו'. הך ברייתא מייתי לעיל בריש פרק קמא ושם פירשתי כל מה שיש לדקדק בה:

אלא הכא באוכל נבלה לתיאבון כו'. תימה גדולה דהכא מסיק הסתם גמרא דליתא לאוקימתא דרב המנונא ואלו בפ"ק דחולין פריך הסתם גמרא מן אוקימתא דרב המנונא וגם מתרץ אליביה ש"מ דהלכה כמותו דאם לא כן לא הוה ליה למיפרך מן אוקימתא דחויה וכה"ג כתבו התוספות בהדיא ביבמות פרק האשה שלום וז"ל וליהמנה מדרב המנונא אמר ר"י דהלכתא כרב המנונא מדפריך סתמא דגמרא מרב המנונא כו' וכן כתבו התוספות בע"א בפרק השוכר את הפועל בדבור המתחיל ורבא אמר הא מני ר"מ היא כו' וז"ל מדקא פריך גמרא ממילתיה דחזקיה שמע מינה דהלכה כמותו כו' וכן כתבו בפרק מי שמת ובשאר דוכתי טובא שוב מצאתי שהקשו התוספות כה"ג בריש פ' שמונה שרצים וז"ל אמר אביי כו' ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה ע"כ. ומיהו מצאתי שכתבו התוספות איפכא דדרך הגמרא להקשות אפילו מדבר שאינה הלכה בפרק האשה שנתארמלה ובפרק השואל ובפרק המקבל וכן כתב הר"ן בפרק אין מעמידין ובשאר דוכתי ויש להתיישב בדבר אבל אכתי קשה טובא היכי פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמידו דרב הוה כדאמרינן בסוף פ"ק דסנהדרין ובפרק הגוזל עצים ובפרק חלון ובפרק כיצד מעברין ואפילו לר"ת דלא גרס בסוף פ"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא מ"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא הוה דהא רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא הוה כדאיתא בפרק הדר ורבא היה תלמיד גמור של רב חסדא כדאיתא בפרק המפקיד ובשאר דוכתי טובא. ועוד קשה שהתוס' דוחקין עצמן טובא שם בפ"ק דחולין ליישב הפירכא ופירשו בשם ר"ת דמומר לאכול חלב דנקט רב המנונא היינו מומר לכל התורה כולה חוץ מדם כדאשכחן שכולל כל החטאות בכלל חטאת חלב בפ"ק דמנחות ובפרק היה מביא דאמר בדין שתהא חטאת חלב טעונה נסכים והשתא קאמר דלתנא קמא כשהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם אינו מביא קרבן על הדם ולרבי שמעון מביא כיון שהוא שב מידיעתו מדם אבל מומר לדבר אחד דברי הכל מביא ועוד יש לומר דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוים שיש כרת בשניהם ועולין לגבוה ונאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו דלתנא קמא חשיב ליה מומר לאותו דבר כאילו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האיסור אלא משום דנפשו קצה בדם לאכלו אבל מומר לאחד משאר איסורין פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפילו מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם עכ"ל ולמה לא הזכירו כלל מימרא דרבא דכולי עלמא מומר לאכול חלב לא מומר לדם ושכן מסיק הגמרא הכא וזהו דבר תמוה מאד ועוד שגם רש"י מייתי לעיל ר"ש פ"ק האוקימתא דרב המנונא על הך ברייתא דמייתי שם הגמרא מעם הארץ פרט למומר כו' ומה לו להביא אוקימתא דחויה יותר הוה ליה להביא אוקימתא דרבא ועוד דלא איתפרש היכי אמר רבא דכולי עלמא מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם. ומפני כל אלה הקושיות אמרתי בחפצי דלא גרסינן ליה כלל. אכן ראיתי שהרמב"ם ז"ל פסק בפרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות ובפרק ג' מהלכות שגגות כתנא קמא וכאוקימתא דרבא ' וצ"ע היטב:

להכעיס הרי זה מין פרש"י הרי זה מין ומורידין אותו לבור ושחיטתו לע"א. וקשה לי טובא על מה שפי' ושחיטתו לע"א שהרי מדברי רש"י גופי' בפרק שני דחולין משמע בהדיא דאפילו בעובד ע"א אין שחיטתו נאסרת בסתם אע"ג שהוא נקרא מין לכ"ע כדמשמע בסמוך אלא דוקא כשהוא כומר לע"א וכן כתבו התוספות בשמו ובסמוך אכתוב לשונם א"כ כל שכן באוכל חלב להכעיס שהוא קל הרבה מהעובד ע"א דאין שחיטתו נאסרת בסתם:

ואיזהו מומר דבסתמו מין. פירוש דמחלב לא ידעינן דשמא אכלו לתאבון משום שהוא טוב לאכול ומשום הכי קאמר זה האוכל נבלות וטרפות פירוש נבלה שמתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת ואינה ראויה לאכילה ואם כן לא אכל אלא להכעיס אבל לא מיירי כשנשחטה בסכין ונתנבלה דלא הוה קרוי מין בסתמא דשמא אכלו לתיאבון שהיא טובה לאכול:

אוכל נבלה וטרפה שקצים ורמשים ושתה יין נסך פרש"י הואיל והני אוכלים הוו דברים שהנפש קצה בהם ודאי להכעיס הוא עושה וסתמא מין הוא. וקשה לי שהרי אי אפשר לומר כן גבי יין נסך דתניא בסוף פרק כל פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בהם נבלות וטרפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויין נסך א"כ למה נקרא מין בסתמא ועוד דהא בפ"ק דחולין לא קאמר דהוי מין אם שתה יין נסך אלא אם מנסך יין לע"א והתוספות בפרק אין מעמידין הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי טעות סופרים הוא וצל"ע איכא בינייהו כלאים דרבנן. פרש"י שוע שמנפץ כאחת ועשה מהם לבד טווי כו'. בחומש לא פירש כן וכבר טען הרמב"ן עליו והמזרחי יישב דברי רש"י ע"ש:

וחד אמר להכעיס נמי מומר כו'. תימה לדידיה דלהכעיס נמי מומר מקרי אם כן הדרא הקושיא לדוכתה שהקשה לעיל על הברייתא דקתני ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות כו' מאי קאמר. וי"ל מאן דאית ליה להכעיס נמי מומר מפרש לברייתא הכי אכל חלב הרי זה מומר סתמו לתיאבון שטוב הוא לאכול ומכריזין על אבדתו ואין מורידין אותו לבור ואיזהו מומר סתמו להכעיס ואין מכריזין על אבדתו וגם מורידין אותו לבור הוי אומר אוכל נבלות וטרפות דמו סי דומיא דשקצים ורמשים כן כתבו התוספות בפ' אין מעמידין. ומיהו איכא למידק לפי זה מאי איכא בין מומר להכעיס למין וי"ל דחמיר מין ממומר להכעיס לענין ס"ת שכתבו מין ישרף מה שאין כן גבי מומר להכעיס כדאיתא בפרק השולח עיין שם:

איזהו מין זה העובד ע"א. וא"ת דהכא משמע דישראל מומר לע"א נקרא מין ותניא בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א פתו פת כותי כו' ואמר שם אין מינין באומות ובעי למאי הלכתא אי נימא לשחיטה השתא שחיטת מין דישראל אסורה דע"א מיבעיא ומאי קושיא הא אשכחנא ישראל עובד ע"א חמור מע"א דאלו ישראל מומר לע"א הרי זה מין ובפרק אין מעמידין משמע דלכ"ע מורידין אותו ואלו ע"א אע"פ שכולם עובדי ע"א הם אין מורידין ואף לענין שחיטה כיון דהוי מין ותניא התם בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א ואלו ע"א לא אשכחנא דאמר סתם מחשבת ע"א לע"א אלא ר"א. כבר תרצו התוס' בפ' אין מעמידין דהא דאמר בפ"ק דחולין שחיטת מין לע"א היינו הכומר לע"א שהוא אדוק ביותר אבל ישראל העובד ע"א אין שחיטתו כשחיטת מין וראיה מדאמר בפ"ב דחולין השוחט לזרוק דמה לע"א ר"י אמר אסורה ורשב"ל אמר מותרת ופירש הקונטרס לשם דמותרת אף באכילה ואע"פ שהשוחט חייב מיתה כדאמרינן פרק ארבע מיתות על כרחך לא קאמר רשב"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ובעובדו בסייף אלמא אף בעובד ע"א אין שחיטתו נאסרת בסתם:

דאמר אטעום טעמא דאיסורא. נקט דאמר דוקא דאם לא כן הוה קשה מאי שנא אוכל פרעוש או יתוש מאוכל שקצים ורמשים דהוא מין אף בסתמא כדאיתא בברייתא דלעיל. אלא הכא מיירי דמפרש בהדיא דלכך הוא עושה ובפרק אין מעמידין דמייתי נמי הך סוגיא ולא כתוב שם דאמר הוצרכו התוס' לדחות עצמן לתרץ קושיא זו בחלוק דק ואמרו דבברייתא קתני אוכל שקצים ורמשים דמשמע הרבה בזה אחר זה דמקמייתא טעם טעמא אבל הכא קתני פרעוש אחד או יתוש אחד: