באר שבע על הוריות י:

אשרי הדור שהנשיא שלו כו'. תימה לפי זה ג"ש דאשר נשיא יחטא אם הכהן המשיח יחטא מה להלן לכשיחטא אף כאן לכשיחטא דמייתי לעיל למה לי דהא אשר כמו אשרי א"כ גזירה מהיכא תיתי ושמא י"ל דבתר דילפינן מג"ש דלאו גזירה היא פי' רבי יוחנן אשר כמו אשרי מדשני קרא בדבוריה:

אשרי הדור שהנשיא שלו כו'. וא"ת למה תלה האושר בדור ולא בנשיא עצמו שהרי דור לא כתיבא ולא רמיזא בקרא וי"ל לפי שאין שייך לתלות האושר בנשיא עצמו לומר אשרי הנשיא שהוא מביא קרבן על שגגתו משום דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב ולכן אין האושר מצד עצמו אלא מצד מה שימשוך לדור המנהגים ממנו שילמדו ק"ו ממנו להרגיש על החטא לשוב בתשובה ועוד י"ל כיון דכתיב גבי כהן משיח לאשמת העם ודרשו רז"ל כשכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל. לכן נקט כאן אשרי הדור כו' שהוא להפך מלאשמת העם כן נ"ל:

דרש רב נחמן בר רב חסדא איידי דדריש אשר נשיא יחטא. לשון אשרי נקט נמי האי דרשא דרב נחמן דדרש אשר יש צדיקים לשון אשרי צדיקים כו':

אשרי צדיקים שמגיע אליהם כו'. כתב רש"י ז"ל בפירושו לקהלת שאינו מיושב לפי שיטה זו מה שסיים הפסוק שגם זה הבל כלומר שלא יצדק לפרש אשר כמו אשרי כיון שמקנתר לבסוף על דרך זה ואמר שגם זה הבל:

אמר להו אוקימתון מסכתא פלן כו'. משום דאמרינן לקמן אמר להו רב משרשיא לבריה כי בעיתו מיעל ואגמרי קמי רבייכו גרסו מתנית' ועלו לקמי רבייכו לכן אמר להו רבא אוקימתון מסכתא פלן כו' כן נ"ל:

פסח מי לא קאכיל. וא"ת דהכא משמע דאכילה גסה שמה אכילה מדקאמר פסח מי לא קאכיל משמע דיצא ידי חובת פסח רק שלא עשה המצוה מן המובחר והרי בפרק בתרא דיומא ובפרק החולץ ובפרק הגוזל עצים אמרינן בהדיא דאכילה גסה לא שמה אכילה ולכן האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור כבר תירצו התוספות דהכא לא מיירי באוכל אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה. ולי נראה אי משום הא לא איריא משום די"ל דנקט לשם אכילה גסה איידי דנקט אחד אכלו לשם מצוה ומיהו מפרש"י דהכא נראה ג"כ כמו שפירשו התוספות ועוד תירצו התוספות בשם ר"ת דתרי גווני אכילה גסה הוו והתם מיירי שהוא כל כך שבע עד שהוא קץ באוכל ומה שהוא אוכל אינו נהנה ממנו כלל ובההוא אמרינן דאכילה גסה לאו שמה אכילה והכא מיירי שהוא שבע הרבה אבל אינו קץ באוכל ותירצו עוד דה"ק נהי דלא יצא ידי חובת פסח רשע קרית ליה מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע אין לו למנוע מלאכול ואין ראוי לקרותו רשע אם אכלו ע"כ. ואני אומר דלשון נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מי לא קאכיל לא משמע כן אלא כמו שכתבתי שיצא ידי חובת פסח וזה נ"ל ברור:

אנן קאמרינן חדא דרך כו'. מדלא קאמר אמר ליה רבי יוחנן אנן קאמרינן חדא דרך כו' וגם מדקאמר אלא משל ללוט כו' ולא ישר בעיניו מה שאמר רבי יוחנן משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם כו' צריך לומר דלא פריך הגמרא קושיא זו אנן קאמרינן כו' על ריש לקיש בלבד אלא גם על רבי יוחנן דכיון שזה אכילה גסה לא אכל מאותו פסח עצמו שאכל זה שאכלו לשום מצוה הרי הכא שני דרכים כן נ"ל:

הן שנתכוונו לשם מצוה. פי' סבורות היו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול כדאיתא בב"ר לכן אמרו ונחיה מאבינו זרע כדי שלא יהא העולם תהו:

הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם. במס' נזיר פרק מי שאמר מייתי כל הסוגיא דהכא וכתבו שם התוספות היינו כמאן דאמר ביבמות ע"א אסור בבתו ואפילו למאן דאמר מותר כבר פירשו עצמן מעריות מדור המבול ואילך שהרי אם לא פירשו לא היו צריכין להשקות יין ללוט:

נאמר וישא לוט את עיניו וכו'. הכי גרסינן נאמר וישא לוט ותשא אשת אדוניו את עיניה את עיניו ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני וירא וירא אותה שכם בן חמור:

והא מינס אניס. שהרי השקוהו יין ובהאי עובדא לא הוה כוונתו לעבירה כלל ואמאי קרית ליה פושע:

למה נקוד על וי"ו שבקומה לומר לך דהרי הוא כמאן דליתא דבקומה ידע כך כתבו התוספות בנזיר פרק מי שאמר. וקשה בעיני אם הנקוד בא לעקור תיבת ובקומה כמאן דליתיה אם כן הוה ליה לנקוד על כל תיבת ובקומה ולא על הוי"ו בלבד שהרי תניא רשב"א אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב א"כ אף אם הוי"ו שבאמצע תיבת ובקומה נקוד מה בכך סוף סוף עדיין נשאר ובקמה ומן פרש"י בחומש משמע שנקוד כל התיבה ובקומה אך בב"ר אמרו ג"כ למה נקוד על וי"ו שבקומה של בכירה וכן הוא בספרי תורה שלנו וצ"ע:

ומדינים כבריח ארמון כו'. במסכת נזיר פרש"י וז"ל ומדינים כבריח ארמון בשביל שהטיל מריבה בינו ובין אברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה גרם לו שנפרדו זה מזה ועל ידי כן נכשל בבנותיו ונעשו זה כנגד זה כבריחים שנועלין לארמון שאין החיצונים יכולין להכנס בתוכו כן נעשו עמונים ומואבים שאינן מותרים לבא בקהל ישראל כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי. לתאוה יבקש נפרד לדבר עבירה יבקש מי שנפרד ואי זה זה לוט שנפרד מעל אברהם כדכתיב ויפרדו איש מעל אחיו וסמך ליה ויסע לוט מקדם שהוא נפרד תחלה ובכל תושיה יתגלע ובתושיה לא נאמר כן אלא ובכל תושיה לומר לך שנתגלע קלונו בשתי תורות דתורה נקראת תושיה דכתיב הפליא עצה הגדיל תושיה תורה שבכתב ותורה שבעל פה בתורה שבכתב בבתי כנסיות כדכתיב לא יבא עמוני ומואבי בתורה שבעל פה בבתי מדרשות כדתנן עמוני ומואבי כו' ויצאו ממנה מלכים ונביאים מלכים מדוד ונביאים מישעיהו כדאמר מר אמוץ ואמציה אחים היו וגמירי כל מקום שהזכיר הכתוב נביא ושם אביו בנביאים בידוע שהוא נביא בן נביא. עד כאן לשון רש"י זכרונו לברכה:

גדולה עבירה לשמה כו'. תימה מאי לשמה שייך גבי עבירה אדרבה לא טוב הדבר כשעושה עבירה לשמה בשלמא גבי מצוה שייך שפיר לשון לשמה. והנה רש"י ז"ל הרגיש בקושי הלשון ופירש גדולה עבירה לשמה כלומר לשם מצוה ע"כ. עם היות שפירש יפה המכוון אבל קשה להולמו על הלשון דמצוה מאן דכר שמה ושמא י"ל כי דרך כינוי מדבר ולא רצה לדבר כלפי מעלה גדולה עבירה לשמו:

תבורך מנשים יעל כו'. במסכת נזיר פרש"י דכתיב תבורך מנשים יעל כו' כלומר כאותן נשים שמצינו בהן שעשו מצותן שלא לשמה ובכולן נאמר בהן אהל תבורך על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להרגו שרה רחל ולאה שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן לא לשם מצוה נתכוונו אלא משום שמתקנאות זו בזו כו' מתוך שלא לשמה בא לשמה אלמא דמצוה שלא לשמה חשיבא טובא דלידי מצוה היא מביאה ואת אמרת עבירה לשמה גדולה הימנה אלא אימא גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה שהיא חשיבא ששתיהן שוות עכ"ל. וקשה לי על מה שפי' שרה רחל ולאה שאמרו לבעליהן לבא אל שפחתן לא לשם מצוה נתכוונו אלא משום שמתקנאות זו בזו כו' היאך הפריז על מדותיו ליחס גנות זה לאמהות שהרי בב"ר אמרו כתיב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת השם ואת אמרת ותקנא רחל באחותה אלא שקנאה במעשיה הטובים ואמרה אילולי שהיתה צדקת ממני לא זכתה לבנים ורש"י עצמו הביאו בפירושו על החומש. ועוד היאך שייך לומר גבי שרה שמתקנאות זו בזו וגם מפשט ההלכה משמע דמה שנבעלו האמהות עצמן לבעליהן קחשיב לה שלא לשמה. לכן נראה לפרש גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פי' מאמהות אע"ג שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן חשיב להו שלא לשמה לפי שלאה כשילדה את ראובן אמרה כי עתה יאהבני אישי וכשילדה שמעון אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי וכשילדה לוי אמר הפעם ילוה אישי אלי הרי נתכוונה להביא לה אהבה ולהסיר השנאה מבעלה וכן רחל כשילדה יוסף אמרה אסף אלהים את חרפתי ולא נקרא מצוה לשמה אלא דוקא כשלא ישתף עמה שום כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה מאהבת המקום כמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף מכות. וזה יותר נכון בעיני ממה שפירשו התוספות בפרק מצות חליצה ובסוף פרק בן סורר ומורה דחשיב להו שלא לשמה לפי שהיו נהנות מן הביאה ולא הוה לשמה כל כך כו'. וקשה לי דהא לא אפשר בלאו הכי שלא יהו נהנות מן הביאה וא"כ לפי פירושם לא אשכחן מצוה לשמה בשום בעילת מצוה ומה שפרש"י כאן מדקאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מכלל דמצוה שלא לשמה גריעותא היא כו' אינו מדוקדק לפי שיש לדחות ולומר מנא ליה דגריעותא היא דילמא מעליותא היא רק שעבירה לשמה היא מעליותא יותר הימנה:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות ובשלהי פרק היה קורא במסכת ברכות אמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. כבר תרצו התוס' בכמה דוכתי דתרי גווני שלא לשמה הן והאי דהכא מיירי כגון שהוא עוסק מיראת היסורין או מאהבת קבול שכר שאינו מתכוון להשלים רצון יוצרו שצוהו על כך אלא להנאתו כדקאמר בסמוך לעולם יעסוק אדם בתורה כו' שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות גם הוא נתכוון להנאתו שהעלה קרבן לשם להשלים בשכרו חפציו לקלל ישראל ולא לשם שמים וכל כיוצא בזה כגון שהוא לומד על מנת לקנות שם שיכבדוהו אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומסכת ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבת קבול שכר ולא מיראת היסורין אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו כדמפרש התם תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ובועט באביו ובאמו וברבו או במי שגדול הימנו כו' וכל כיוצא בזה כגון שהוא לומד על מנת להתיהר ולקנתר חביריו ולקפחם בהלכות ואינו לומד לעשות:

אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה כו' כתב הרד"ק בפירושו שהוא דרש רחוק ומה שדרשו רז"ל בויקרא רבה ותכסהו בשמיכה אמר ריש לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו שמיכה אלא מהו שמיכה שמי הוא כאן שמעיד על יעל שלא נעשה בה עבירה מכחיש זה הדרש עכ"ל. ואני אומר אחר המחילה שרי ליה מריה שריחק באמת הבנין דברי רבי יוחנן דרב גובריה ופשט הפסוק מסייעו ונראה דאפילו ריש לקיש מודה לרבי יוחנן ומה שדרש בשמיכה שמי הוא כאן כו' היינו שמעיד על כוונתה שהיתה לשם שמים כדי להתיש כחו ותהי' יכולה להרגו אבל לא שבא לומר שלא בא עליה כלל:

והא קא מתהניא מעבירה. ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה למיתה שהרי קרקע עולם היא כדאמרינן שלהי פרק בן סורר ומורה גבי אסתר ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח היה ולא היה רשאי לאנסה ואדרבה היה צריך שתטמנהו מן הרודפים והיא שדלתו בדברים עד שבא עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא הכי פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב מנשים באהל תבורך וגו' פירוש יותר מאמהות אע"ג שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן מ"מ חשיב לה שלא לשמה לפי שהיו נהנות מן הביאה ומשום הכי פריך והא יעל נמי מתהניא מביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו'. כך כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובפרק בן סורר ומורה ובפרק קמא דכתובות:

אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. בפרק מצות חליצה מפרש מאי רעה איכא הכא דקא שדי בה זוהמא דאמר ר' יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ע"א שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר וקדמתה כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות דא"ר יוסי ב"ר חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה מהכא דאלו בכירה דקריתיה מואב א"ל רחמנא למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא צעורי צערינהו ואלו צעירה דקריתי' בן עמי א"ל אל תצורם ואל תתגר בם אפילו צעורי לא צערינהו כלל א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה זכתה וקדמתה. כך הוא בנזיר פרק מי שאמר ופרק שור שנגח ד' וה':

בת בנו של עגלון. לאו דוקא נקט בת בנו אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע שהרי אמרינן בפרק החולץ מפני מה גרים מעונים בזמן הזה מפני ששהו עצמן לבא תחת כנפי השכינה מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו כלומר שמהרת לבוא ולא אחרת משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה ובקרא נמי קרי לה נערה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימיו של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים ואם איתא דהיתה בת בנו של עגלון אם כן היתה זקנה ביותר כשנתגיירה ואיך אמר שמהרה לבא להתגייר ואיך קראה הכתוב נערה. כך כתבו התוספות בנזיר פרק מי שאמר וביבמות פרק החולץ: זקר.