באר שבע על חולין צו.

תנן ירק שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומקשה איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע והדר מקשה ובחלב אסור והאמר רבה בר רב הונא עובדא היה קמיה דר"י בגדי שצלאו בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ומשני ההוא כחוש הוה כו' הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא רבינא אסר רב אחא שרי אמר ליה רב אחא לרבינא מאי דעתיך דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח והא אמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא עד כאן הסוגיא דגמרא וכתב שם המרדכי בשם ר"י הלבן וכל שאר רבותינו שהביאו ראיה מהנהו אטמהתא דאמליחו בגידא דנשיא כו' דמליחה אוסר נמי עד ששים כדין בישול דאמאי שרי אי לא מטעם ששים כלומר מפני דהלכה כרב הונא דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו וכן במליחה דמלוח הרי הוא כרותח דצלי ואם כן הנהו אטמהתא אמאי שרי אלא על כרחך משום דהוה שם ששים ודרב הונא בדליכא ששים וקשה לי טובא חדא דאיך אפשר לומר דרב אחא לא שרי אלא משום דהוה שם ששים דהא רב אחא הקשה לרבינא מהא דאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד אם כן שמעינן בהדיא דרב אחא השוה דין זה דהך עובדא דאטמהתא להא דאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דכשם דהתם בצלי מותר הכא במליחה נמי יהא מותר והיינו על כרחין מטעם דלא יהא חמור הטפל יותר מן העיקר לפי מה שהוכיח רב אחא מדברי שמואל דמליח כרותח דצלי קאמר והרי הדבר ברור דהא דקאמר שמואל קולף ואוכל עד שמגיע לגיד היינו על כרחך אפילו בדליכא ספק דאם לא כן מאי פריך בתחלת הסוגיא מהא דרב הונא דאמר אסור לאכול אפילו מראש אזנו על דברי שמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דהא רב הונא מיירי בדליכא ספק כמו שאמר שם המרדכי בעצמו והשתא כיון דצלי אינו אוסר בפחות מס' איך אפשר לומר דרב אחא לא שרי במליחה אלא משום דהוה שם ששים דאם כן יהא חמור הטפל יותר מן העיקר ועוד קשה שהרי הגמרא חילק בהדיא בין חלב לבין שומן גיד הנשה דמשני שאני חלב דמפעפע הרי שמעינן בהדיא דשומן הגיד אינו מפעפע נראה לי דלזה נתכוין הר"ן במה שכתב דנראה מלשון הגמרא דשומן הגיד אינו מפעפע עיין שם. ואם כן הקושיא שהוקשה לר"י הלבן מאחר דהלכה כרב הונא אם כן הנהו אטמהתא אמאי שרי מעיקרא ליתא דהא כבר הקשה בגמרא קושיא זו ותירץ דטעמא רבה איכא במילתא דשאני חלב דמפעפע לאפוקי שומן הגיד אינו מפעפע ואי אפשר לחלק ולומר דהיינו דוקא בצלי אבל במליחה בולע יותר דהא רב אחא ס"ל דמליח כרותח דצלי וממילא כשל עוזר ונפל עזור ואף על גב שאפשר ליישב דיכול להיות שסובר ר"י הלבן דדוקא בתחלה בעי הגמרא לחלק בין חלב לבין שומן גיד הנשה אבל בסוף כשהקשה לו מרבי יוחנן דאף בנצלה בחלבו שרי תו אינו מחלק בין חלב לשאר איסורים וחזר מההוא תירוץ שאני חלב דמפעפע אלא תלוי הכל בששים ומה שאסר רב הונא לאכול אפילו מראש אזנו היינו בדליכא ששים ומה שהתיר שמואל להיות קולף ואוכל היינו דוקא בדאיכא ששים דומיא למה שהתיר רבי יוחנן אפילו בנצלה בחלבו ומשני כחוש הוה דפירושו כמו שפירשו התוספות בחד שינויא שיש בו מעט חלב כל כך שבטל בששים ולפי זה תלוי כל האיסורין במליחה בששים כמו חלב כמו שפי' כל זה הרב הגדול מהרש"ל ז"ל בא"ו שלו רק שנראה מדבריו שדוחק הוא לפרש כן וכן הוא לעניות דעתי ואף על גב שפירש מהרי"ף בסמ"ק דאין להקל כלל בגדי כחוש להתיר בלא ששים משום דהאי שינוייא דכחוש היה לא קאי לפי המסקנא וכן שינויא דכוליא בחלבה הוה אלא העיקר הוא כדמסיק בסוף כילבת באילפס הוה דאותו תירוץ אחרון דכילבת באילפס בא לסתור תירוצים הראשונים ולומר דלהד"ם כו' לא דמי כלל דשאני התם דכל אותן תירוצים פליגי במעשה שהיה בא לפני רבי יוחנן איך שהיה הלכך שפי' איכא למימר דתירוץ אחרון בא לסתור תירוצים הראשונים לומר דהמעשה שהתיר ר"י לא היה בגדי כחוש בחלבה ולא כוליה בחלבה דכה"ג לא הוה שרי ר"י אלא המעשה שהתיר כילבית באילפס הוה לאפוקי הכא מה שתירץ שאני חלב דמפעפע לא כתיבא ולא רמיזה כלל בסוגיא שחזר ממנו. ועוד קשה דאי איירי הך עובדא דאטמהתא בדאיכא ששים אם כן אמאי בעי רבינא לאוסרה ואף על גב דגם זה יש לדחות כמו שכתב הר"ן דלדברי מי שאומר דלצלי ולמליחה לא משערינן בששים בכל ענין אסר להו רבינא כלומר אפילו שהיה שם ששים משום דרבינא סבירא ליה כסברת הרא"ה ז"ל דאין ביטול בששים שייך אלא דוקא בקדירה מפני שהרוטב מוליך האיסור בשוה ולא בצלי ומליחה אף על פי שהוא מפעפע דשמא הרבה ממנו מתכנס במקום אחד ולכן אסור לעולם אפילו ביתר מששים מכל מקום קשה מאד איך הקשה רב אחא לרבינא וכ"ת מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל אלמא דרותח דצלי קאמר דמשמע אבל אי הוה קאמר שמואל דמליח כרותח דמבושל הוה ניחא דאסר והלא אדרבה אם יהיה כרותח דמבושל מכל שכן דשרי בדאיכא ששים אם לא שנאמר דאיירי דהוה ספק כנגד שמנו של גיד הנשה ולא כנגד גוף ג"ה ורבינא ס"ל דיש בגידין בנותן טעם כתנא דמתניתין כמו שפירשו התוספות והקשה לו רב אחא לרבינא נהי דיש בגידין בנותן טעם היינו דוקא כשנתבשל שהרוטב מרככו לפלוט טעמו אבל במליחה וצלייה אפילו תנא גופיה דסבירא ליה דיש בגידין בנותן טעם מכל מקום במליחה מודה דהא שמואל קאמר על המתניתין ל"ש אלא שנתבשל כו' ומשום הכי קאמר ליה שפיר מאי דעתיך כו'. וכ"ת מליחה כרותח דמבושל קאמר ודוק כדפירש הרב מהרש"ל ז"ל בא"ו שלו אמנם כבר דחה הר"ן בשתי ידים סברא זו וכתב וז"ל משמע ודאי דמשום שומנו של גיד קא אסר רבינא דכיון דקי"ל דאין בגידין בנותן טעם לא מסתבר דרבינא דבתרא הוא ס"ל דלא כהלכתא אלא ודאי משום שמנו קאמר ע"כ. וכן כתבו רוב המחברים וכמעט כולם ע"ש. ושמא י"ל כדפירש הרב הגדול מהר"ש לוריא ז"ל דברי ר"י הלבן דה"ק מאחר דפליגי בהנהו אטמהתא דאימלחו כו' ובעי רבינא לאוסרו מכח שאין בו ששים ומפעפע בכולו ורב אחא דשרי משום דס"ל דאינו מפעפע אף השומן של גיד ואינו נותן טעם כמו גיד הנשה גופא כמו שפירשו התוספות או משום דכיון דשומנו של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד עצמו שלא יהא טפל חמור מן העיקר דקי"ל אין בגידין בנותן טעם כמו שפירש ריב"ם הא בשאר איסורים אף על פי שאין דרכו לפעפע כמו חלב אפילו במליחה היה אוסר אם אין בו ששים וממילא כשיש ששים אז הכל מותר והשתא מתיישב כל הסוגיא שפיר ואף לפי פירוש דילי נוכל לומר דכל האיסורין משערינן בששים אף במליחה חוץ משומנו של גיד מכח הני טעמי דפרישית וגמרא דקאמר שאני חלב דמפעפע לאו דוקא קאמר אלא לאפוקי שומנו של גיד קאמר וכן גדי כחוש לחד פירו' לפי שבטבעו אינו מפעפע אפילו בפחות מס' אלא דלא קי"ל הכי משום דלא ידעינן איזה כחוש כו' וזו היא שיטת כל האחרונים עכ"ל ושפתים יישק הוא וכבר ראיתי מי שכתב להפך דיש להביא ראיה מהנהו אטמהתא דאי מלחו כו' דמליחה לא בעי ספק ומסיק דבאיסור דרבנן דליכא למיחש כלל לדבר שמן יש להקל וכתב עוד דיש לצדד להקל דאין לומר במליחה חתיכה נעשה נבילה ולא כמו שכתב המרדכי בפרק גיד הנשה בשם א"ז הלכה למעשה כיון דרוב הפוסקים ס"ל דאין אומרים חתיכה נעשה נבילה רק בבשר בחלב ואע"ג דאנו מחמירין וקי"ל בכל איסורין חתיכה נעשה נבילה מ"מ לא החמירו רק בבישול אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינה אוסרת רק כדי קליפה רק שאנו מחמירין לשער במליחה בס' מכל מקום לא נחמיר כל כך לומר גם כן חתיכה נעשה נבילה וקשה לי טובא על דבריו חדא שהרי הוא בעצמו פסק אם נמלחו דגים טמאים עם דגים טהורים אע"ג דידעינן דאין בהם שמנונית כלל דצריך דוקא ספק אע"ג דאינו רק איסור דרבנן וגם מה שכתב אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינה אוסרת רק כדי קליפה כו' תימא הלא אין זה אלא דוקא בשאר איסור דאינו מפעפע אבל לגבי חלב דמיירי מיניה א"ז אדרבה רוב הפוסקים וכמעט כולם ס"ל לשער כמליחה בס' ולא סגי ליה בקליפה ולא מכח חומרא אלא מן הדין וראייתם מההוא כזיתא דתרבא דנפיל לדיקולא דבשרא ופירשו דיקולא היינו כל שנמלח בו בשר ולא כרש"י שפירש דיקולא היינו קלחת וקאמר שם סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כו' ואי לאו דמליחה אוסר עד דאיכא ספק למה ליה לשעוריה הא בקליפה סגי ליה ועוד הלא כתבו הפוסקים בשם רשב"ם גבי דגים ועופות שמלחם זה עם זה שגם העופות אסורין מטעם דהדגים נעשו נבילה כו'. ולפירוש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אלא דוקא בבשר בחלב לא יתכן לומר כן עיין באשר"י דשקיל וטרי באריכות בענין זה וכן האריכו התוספות והרא"ש בפרק גיד הנשה אההיא דגדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו ליתן טעם לענין חתיכה בשר שמקצתה נפלה בציר ומקצתה חוץ לציר דקי"ל דמה שבתוך הציר אסור ומה שחוץ לציר מותר ואפילו יש שומן באותו מקצת שבתוך הציר ולמה לא אמרינן דאותו מקצת שבתוך הציר נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכה אף מה שחוץ לציר לדעת ר"ת דס"ל דבכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה משום דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהאיסור יכול להתפשט בכל החתיכה כגון טיפה חלב שנפלה על חתיכה שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכה כו' הרי משמע בפשיטות דיש לומר במליחה חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו גבי דם דידעינן בבירור שאינו מפעפע וכן משמע בשאר דוכתי טובא וגם בית יוסף שהביא דברי א"ז בטור י"ד סימן ק"ה לא הפליג דבריו כלל מחמת שאין להחמיר כל כך במליחה כמו בבישול אלא אדרבה קיים את דבריו שכתב עליו וז"ל ולטעמייהו אזלי דסברי דחתיכה עצמה נעשה נבילה אמרינן בכל האיסורין כו' משמע בהדיא שהסכים עם א"ז שיש לומר במליחה חתיכה עצמה נעשה נבילה לדידן דקי"ל בכל איסורין חתיכה עצמה נעשה נבילה וזו היא שיטת כל האחרונים ז"ל. כן נראה לי:

ומה שנמצא כתוב באיסור והיתר הארוך וכתב עוד הרמב"ם פ"ח דא"מ והרא"ש בפרק ג"ה שגיד הנשה מותר בהנאה והיינו מטעם דסבר הרא"ש כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם והתירה התורה כמו שהתירה נבלה וטרפה בהנאה והילכך אם נפל לקדירה צריך ששים בתבשיל לבטל אפילו טעם הגיד עצמו כו' עכ"ל אי אפשר לי להאמין שיצאו דברים אלו מפי בעל א"ו הארוך אלא איזה תלמיד טועה כתב כן בגליון מבחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים כי מה שכתב והיינו מטעם דסבר הרא"ש כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם שקר מפורסם הוא שהרי הרא"ש פסק בהדיא כמסקנא דגמרא בפרק גיד הנשה דאין בגידין בנותן טעם ונתן טעם אחר בראש הפרק דוק ותשכח: