ברטנורא על משנה אבות ד:יח

אל תרצה את חברך בשעת כעסו. דכתיב (שמות ל״ג) פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקב״ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם [ברכית ז׳ ע״א]:

ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. שבשעת החורבן כביכול היה הקב״ה מתאבל, בקשו מלאכי השרת לנחמו, ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני:

ואל תשאל לו בשעת נדרו. למצוא פתחים להתיר לו את נדרו. מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי, ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב״ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח״כ התחיל להתחנן:

בשעת קלקלתו. כשנתקלקל בחטא. לפי שהוא מתבייש מכל אדם. וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקב״ה עד שעשו חגורות, דכתיב (בראשית ג׳) ויעשו להם חגורות, ואח״כ וישמעו את קול ה׳ אלהים: