ברטנורא על משנה זבחים ט:ז

הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ׳:ט׳) ומשחת את המזבח וגו׳, את, לרבות את הכבש:

הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל׳) כל הנוגע בהם יקדש:

כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:

מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון:

שהיו עושין והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וא״א לומר מקרא כמשמעו שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא עליו, כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע״פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילד שירי מנחית אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י׳) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום: