ברטנורא על משנה זבים ה:ב

כל הנישא על גבי הזב. עליונו של זב ואפילו לא נגע בו הזב, ואפילו יש דברים הרבה חוצצים בינו לבית הזב, הכל טמא, דכתיב (שם) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, מאי תחתיו אילימא תחתיו דזב, היינו משכב, אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו, דהיינו עליונו של זב, ונוהג בכל דבר, אפילו במידי דאין רגילות להיות עליו, ולא הוו כעין תחתיו, דאין נוהג אלא במידי דחזי ליה:

חוץ מן הראוי למשכב ולמושב. והוא הדין למרכב. אבל שאינו ראוי, טהור, כגון אם כפה סאה שאינה עשויה לישיבה וישב עליה, יכול יהא טמא מושב, תלמוד לומר (שם) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, מה שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

נדבך. שורת בנין החומה. כמו נדבכין די אבן גלל (בעזרא ו׳:ד׳):

הטהור מלמעלה. על הנדבך ומכביד על אצבעו של זב, דהשתא הוי נישא על גבי הזב ונחשב אב הטומאה:

מטמא שנים ופוסל אחד. מטמא ראשון ושני, ופוסל שלישי בתרומה:

פירש. שירד הטהור מן הנדבך, או שסילק הזב אצבעו מתחת הנדבך. מטמא הטהור אחד ופוסל אחד, לפי שאין הטהור אלא ראשון מכיון שפירש, דתו לא מטמא בגדים, ועושה שני ושלישי בתרומה:

הטמא מלמעלה. על הנדבך, ואצבע הטהור תחת הנדבך, ומכביד הטמא עליו, הרי הזב נישא עליו, לפיכך מטמא שנים ופוסל אחד:

והמדף. כל כלים שאינם משכב ומושב מדף קרי להו:

מלמעלן. של נדבך, ואצבע הזב מלמטה, אינם אלא ראשון:

מטמאין אחד ופוסלים אחד. ולאחר שפירשו נמי כך דינא:

פירשו מטמאין שנים ופוסלים אחד. המשכב ומושב לעולם אב הטומאה אע״פ שפירשו:

טהורים. כדאמרינן שכל שהזב נישא עליו, טהור, חוץ ממשכב ומושב והאדם: