ברטנורא על משנה יבמות יד

חרש. כשם שכונס ברמיזה. כלומר כקידושין כך גרושין. וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס שרמז לה עד שנתרצית לו וברמיזה יוציא אם רצה להוציא:

ונתחרשה. אע״פ שקדושין גמורים היו שפקחת היתה באותו זמן:

אם רצה להוציא יוציא. דלא בעינן דעת האשה:

נשתטית לא יוציא. ואע״פ שיודעת לשמור גיטה ומתגרשת מן התורה, תקנו חכמים שלא יגרשנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר:

נתחרש הוא. לאחר קדושין, הואיל והיו קדושיו קדושין גמורים לא יוציא עולמית, שאין גרושין שאינן גמורים מפקיעין קידושין גמורים:

שהשיאה אביה. בקטנותה וקיבל קידושיה והיו קדושין גמורים, אע״פ שהיא חרשת, שעל דעת אביה נתקדשה ולא על דעתה:

יוצאה בגט. אפילו לאחר שגדלה ופקע כח אב מקבלת היא את גיטה:

אף זו. פקחת שנתחרשה, כיוצא בה:

הרי אלו פטורות. דהואיל ושניהן חרשים או שתיהן חרשות, כקדושי זו כך קדושי זו, ואתו קדושין דאשתו אע״פ שאינן גמורים ומפקעי זיקת יבמתו שהרי אינה זיקה גמורה:

יכנסו. שאין חליצה בחרש וחרשת, שאינן בואמר ואמרה. ואח״כ אם רצו להוציא יוציא בגט, דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה:

מוציא את אשתו בגט. דזיקת אחותה הבא מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו, ואין כח בקדושין דידיה לדחות היבמה משום אחות אשתו:

ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ. ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה:

כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון: