ברטנורא על משנה תמיד ה:ה

מי שזכה במחתה. להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה:

וחתה. מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:

ועירן בשל זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:

ובשבת. שאסור לכבות:

כופה עליהן פסכתר. כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:

לתך. חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:

ושתי שרשרות היו. בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:

ועל השרץ. שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת: