ברטנורא על משנה טהרות א:ג

נבלת עוף טמא. שאין סופה לטמא טומאה חמורה, שאינה מטמאה אדם ובגדים.

צריכה מחשבה. שיחשוב עליה לאכילה,

והכשר מים או שאר משקין, ואח״כ תגע בשרץ:

לפסול את הגויה. אם נטמאת ואכל ממנה חצי פרס שהיא ביצה ומחצה, נפסל גופו לאכול בתרומה עד שיטבול:

ואין בה כזית בבית הבליעה. דכתיב (שם כ״ב) נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום אוכל נבילה מטמא באכילה בבית הבליעה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל דבר טמא:

והאוכלה אין טעון הערב שמש. האוכל חצי פרס ממנה לאחר שנטמאת, שהוא פוסל את הגויה לאכול בתרומה, אם טבל לאחר שאכלה מותר בתרומה מיד ואין טעון הערב שמש:

ואין חייבים עליה על ביאת מקדש. אם אכל חצי פרס נבלת עוף טמא ונכנס למקדש. דטומאה דרבנן היא, אע״ג דשורפין עליה תרומה:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים. ואע״ג דאוכל כזית בין בשר וגידים ועצמות, דהשתא אפילו למ״ד אבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב ביה, הכא איכא כזית, אפ״ה אינו סופג את הארבעים. ומשום טמא לא מיחייב, דליכא כזית בשר:

ואין שחיטתה מטהרתה. באכילה, לבן נח שמותר בעוף טמא ואסור באבר מן החי, ואם שחטה והיא מפרכסת לא טיהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. אע״ג דבטהורה אפילו מפרכסת מתרת השחיטה לבן נח מיגו דמכשרה לישראל. והכי מיפרשה מתניתין בשלהי פרק גיד הנשה: