ברטנורא על משנה סוטה ט:יד

בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי״ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים:

ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע״ז קורין לו טנבורו:

עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב:

ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ״ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית:

בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה:

באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:

ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה: