ברטנורא על משנה שבועות א:ד

שעירי הרגלים. בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין:

ושעירי ראשי חדשים מכפרים. דכתיב בשעיר ראש חודש (שם כ״ה) לחטאת לה׳, חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ שעיר זה יהא מכפר, והיינו שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר״ח בהיקש, דשעיר הוה מצי למכתב בכולהו רגלים, וכתב ושעיר, וא״ו מוסיף על ענין ראשון, להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים:

כל השעירים כפרתן שוה. כל שעירי המוספין, בין שעירי רגלים בין שעיר ר״ח בין שעיר הנעשה בחוץ ביוה״כ, כפרתן שוה, שהם מכפרין בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, בין על טהור שאכל את הטמא, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זו לזו. אבל שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כדאמרינן:

היה ר׳ שמעון אומר. האי דהדר נקט לה, משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:

מהו שיקרבו. אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים, ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בר״ח, מהו שיקריב לשם שעירו של יום:

אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה. ר׳ מאיר הוא דקאמר ליה לרבי שמעון, בשלמא אי אמרת כולן כפרתם שוה, יקרב, שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים, אלא לדידך, זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, או בר״ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא:

לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. וכיון דבזה שוין, אע״פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב: