ברטנורא על משנה שביעית ח:א

כלל גדול. מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:

אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:

עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא:

חומרי אדם. שאין עושין מהם מלוגמא:

וחומרי בהמה. שאסור לשלקן:

הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר״ג:

ואזוב. צעת״ר בערבי ובלע״ז איספ״ו:

וקורנית. בערבי חש״א ובלע״ז שדריא״ע: