ברטנורא על משנה שבת ז:ד

עצה. תבן של מיני קטניות:

כמלוא פי גמל. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:

עמיר. קשין של שבלין:

פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי׳ כמלוא פי גדי:

לחין. הראויין לאדם:

כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:

ומצטרפי. כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:

ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב״ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:

חוץ מקליפי עדשים. [שמצטרפין]:

שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר׳ יהודה: