ברטנורא על משנה שבת כד:ב

פקיעי עמיר. קשין של שבלים שאגדן, מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא, אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר, דמאחר דאתעבידו אוכלא בהתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן:

ומפספסים את הכיפים. ענפים לחים של ארז, מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא:

אבל לא את הזירין. הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלשה קשרים קשר אחד יתר באמצען. וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין ואע״פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא מתיר שלשה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי לה אוכלא כפקיעין:

אין מרסקין את השחת. אין מחתכין עשב של תבואה, והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא:

רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה. ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כר״י: