ברטנורא על משנה שבת כג:ה

סכין. בשמן:

ומדיחין. במים. ופוקקין נקביו, סותמין נקביו העליונים והתחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפח:

ובלבד שלא יזיז בו אבר. שלא יטלטל ויגביה לא ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, שאסור לטלטל המת או אבר מאבריו, אע״פ שמותר ליגע בו. וכן כל מוקצה מותר בנגיעה ואסור בטלטול. וביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה אפילו בנגיעה, שמפני כדוריתה נגיעתה זהו טלטולה:

ושומטים את הכר מתחתיו. ונמצא מוטל על החול, אבל לא מטלטלין להניחו על החול, דהא תנא רישא ובלבד שלא יזיז בו אבר:

בשביל שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדינים והכרים:

קושרים את הלחי. של מת שהיה פיו הולך ונפתח:

ולא שיעלה. להסגר מה שנפתח דהיינו מזיז אבר, אלא שלא יוסיף להפתח:

סומכים אותה בספסל. שהרי תורת כלי עליו:

ולא שתעלה. דהוה ליה בונה:

אין מעמצין. את עיניו בשבת אפילו לאחר יציאת נפש, דהוה ליה מזיז אבר:

שופך דמים. שבדבר מועט מקרב מיתתו: